משנה
משנה זו שנויה בְּפֶרֶק בַּתְרָא – בפרק האחרון של מסכת זו (פרק אחד עשר), הַמֻּדָּר הֲנָיָה מֵחֲתָנוֹ, כלומר, שחתנו נדר שלא יהנה ממנו [ויש גורסים 'המדיר הנאה את חתנו'], וְהוּא, החותן, רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ [הנשואה לחתנו] מָעוֹת, ואם יתן לה מעות סתם יזכה בהם בעלה, שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואסור לחותן להנותו, אוֹמֵר לָהּ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד – ובתנאי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, ולא יהיו שלך לגמרי [שהרי אם כן יזכה בהם הבעל], אֶלָּא יהיו שלך רק לענין מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ, ונמצא שאמנם רשאית הבת להשתמש במעות כרצונה, אך כיון שהתנה שלא יהיה לבעלה רשות בהם, וגם לא יהיו שלה לגמרי, אין הבעל זוכה בהם. ואם הבת מעצמה תתן לבעלה מעות אלו, אין בכך כלום, ואין זו נחשבת הנאה הבאה מהחותן לחתנו.
ובגמרא שם נחלקו בדין זה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שמועיל תנאו של האב, אֶלָּא באופן דְּאָמַר לָהּ שהמעות יהיו שלה לענין 'מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ', והיינו שנתן לה את המעות לדבר אחד מסוים, שאין לבעל רשות בו, אֲבָל אם אָמַר לָהּ האב 'מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי', והיינו שנתן לה את המעות במתנה מוחלטת שתעשה בהם כרצונה, קָנָה יַתְהוֹן בַּעַל – זוכה הבעל באותן מעות, שכיון שהיא זכתה בהם לגמרי, הרי ידה כידו של הבעל, ואינו יכול להתנות שלא יזכה בהם הבעל, שזהו כאדם הנותן מַתָּנָה לחבירו וּמַתְּנֵה עמו שלא יזכה בו חצי גופו. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִלּוּ אָמַר לה האב 'מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי', לֹא קָנָה יַתְהוֹן בַּעַל – אין הבעל קונה את המעות הללו, כיון שכל מה שאמרו חכמים שיד האשה כיד בעלה היינו בסתמא, אבל יש אפשרות להתנות על ממון מסוים שלא תהיה לבעל זכות בו, וכיון שכאן נתן האב את המעות עם תנאי מפורש שלא יהיה לבעל חלק בו, הועיל תנאו. והקשתה שם הגמרא, מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא, כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּתָא דְרַב וְכוּ' – כשיטת מי נאמר דין זה של רב, כְּרַבִּי מֵאִיר, האומר שיד אשה כיד בעלה, ולכן אם יתן לה את המעות במתנה גמורה, שתעשה בהם מה שתרצה, ממילא יזכה בהם הבעל, והרי זה כאילו נותן החותן את המעות לחתן עצמו, ולכן הדבר אסור.
פוסק הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שיכול אדם לתת לאשה מתנה גמורה, שתעשה בו כרצונה, ולהתנות שלא יהיה לבעלה כל חלק בממון זה. ומבאר הרמב"ן את הטעם שיש לפסוק כשמואל, דְּהנידון של יַד אִשָּׁה אִי כְּיַד בַּעֲלָהּ הוּא אוֹ לֹא, דִּינָא הוּא – הרי זה דין מדיני ממונות, וְקַיְימָא לָן כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – ומקובל בידינו שההלכה כשמואל במחלוקות הנוגעות לדיני ממונות. וְעוֹד טעם לפסוק כשמואל, כיון דְּרַב סובר כְּרַבִּי מֵאִיר, וכפי שהתבאר לעיל בדברי רבי זירא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כרבי מאיר, דְּיָחִיד הוּא, והלכה כרבים. וְעוֹד, דְּסוּגְיָין בְּעָלְמָא – כיון שסוגיית הגמרא היא כשמואל, כְּדִמְפָרְקִינָן – וכמו שתירצה הגמרא בסנהדרין (עא.) בפרק בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּבִנְזִירוֹת [-במסכת נזיר] בְּפֶרֶק מִי שֶׁאָמַר בַּתְרָא (כד.), דְּאַקְנֵי לָהּ אַחֵר – באופן שהקנה לאשה את הממון אדם אחר, וְאָמַר לָהּ שיחול הקנין עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעְלֵיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, ומוכח שמועיל תנאי זה להפקיע את זכות הבעל בממון.
