משנה
אָמַר לוֹ אדם לחבירו, הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ. אָמַר לוֹ בעל הפרה, אֵינָהּ פְּנוּיָה, אלא זקוק אני לה לחרישת השדה שלי, והוסיף בעל הפרה ואָמַר לוֹ למבקש, כדי שיאמין לו שאכן אינה פנויה, קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם – אם אכן הפרה פנויה, ייאסר עלי לעולם לחרוש את השדה עם פרה זו, והתברר שבאמת היתה הפרה פנויה באותו זמן, וחל נדרו, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ של בעל הפרה לַחֲרֹשׁ בעצמו, מכאן ולהבא הוּא אָסוּר לחרוש בה לעולם את שדהו, וּשאר כָל אָדָם מוּתָּרִין לחרוש עבורו את שדהו בפרה זו, כיון שכך מתפרשת כוונת נדרו, וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בעצמו, גם הוּא וְגם שאר כָל אָדָם אֲסוּרִין, והיינו כיון שמפרשים את כוונתו בנדרו לפי הנהגתו באותו זמן שבו נדר.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, ורוצה המדיר לפרנסו משלו, אך הדבר אסור עליו מחמת הנדר, הוֹלֵךְ המדיר אֵצֶל הַחֶנְוָנִי שמכירו, וְאוֹמֵר לו בדרך רמז, אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִי הֲנָאָה, וְאֵינִי יוֹדֵע מָה אֶעֱשֶׂה כדי לפרנסו בלי לעבור על הנדר, הוּא – החנוני נוֹתֵן לוֹ למודר כל צרכו, ואינו נוטל ממנו תשלום, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה – מהמדיר, מרצונו, והטעם שהדבר מותר, כיון שלא מינה המדיר את החנוני כשלוחו לפרנס את המודר, ואם לא היה רוצה לשלם לחנוני לא היה החנוני יכול לתובעו על כך, נמצא שאין המודר נהנה ממנו אלא מהחנוני.
דין נוסף דומה לזה: הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת – היה המודר צריך לבנות את ביתו, גְּדֵרוֹ לִגְדוֹר – או שהיה צריך לגדור את גדרו, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר – או לקצור את שדהו, ואין לו ממון לשלם לפועלים, והמדיר רוצה לסייע לו אך אינו יכול להנותו מנכסיו, הוֹלֵךְ לוֹ המדיר אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים המכירים אותו, וְאוֹמֵר להם בדרך רמז, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִי הֲנָאָה, וצריך הוא למלאכה פלונית, וְאֵינִי יוֹדֵע מָה אֶעֱשֶׂה, שהרי הנאתי אסורה עליו. והֵן עוֹשִׂין [עִמּוֹ] מעצמם את המלאכה שהוא זקוק לה, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שְׁכָרָן מִזֶּה.
גמרא
התבארו במשנה האופנים שבהם מותר למדיר לרמוז לבני אדם שיתנו ממון או יעשו מלאכה עבור המודר, ואחר כך ישלם להם. מוסיף הרמב"ן, וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא בְּפֶרֶק הַמַּדִּיר (כתובות ע:) דְּכָל שֶׁכֵּן (דשייכי) [דְּשָׁרִי] לֵיהּ (ו)לְמֵימַר – שבודאי מותר למדיר לומר, כָּל הַזָּן את המודר, וְכָל הָעוֹשֶׂה עִמּוֹ מלאכה, אֵינוֹ מַפְסִיד, ורומז בכך שהוא ישלם למי שיזון את המודר או יעשה עבורו את המלאכות שהוא זקוק להם, והטעם שהדבר מותר, כיון דְּלָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עֲבִיד – כיון שאותו אדם הזן אותו או עושה לו מלאכה אינו נחשב כשלוחו של המדיר, שהרי לא שלח בפירוש אדם מסוים לעשות כן, וכיון שאינו שלוחו, אין זה נחשב שנהנה המודר מהמדיר. וּמַתְנִיתִין – ומשנתנו, שלא נקטה אופן זה, לֹא מִיבַּעְיָא קָתָנֵי – נקטה אופן שהוא מחודש יותר, וכאילו אמרה כך, לֹא מִיבַּעְיָא – אין צריך לומר שאם אמר המדיר 'כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד' שהדבר מותר, דִּבְעָלְמָא קָאֵי – שהוא אומר זאת לכלל האנשים בעולם, ולא לאדם מסוים, שבאופן זה בודאי אין כל איסור, אֲבָל חֶנְוָנִי דְּרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאָזִיל וְאָמַר לֵיהּ – והולך המדיר ואומר לו לשון זו, הרומזת על כך שרצונו לפרנס את המודר והוא ישלם לו, כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ זִיל הַב לֵיהּ אַתְּ דָּמִי – הרי זה דומה לאופן שהוא אומר לו בפירוש לך ותפרנס אותו, והרי הוא כשלוחו, והדבר אסור, קָא מַשְׁמָע לָן – חידשה המשנה שאפילו אופן זה מותר, כיון שאינו שולחו ממש, אלא רק רומז לו. מוסיף הרמב"ן, וְדין זה שרשאי המדיר לומר 'כל הזן אינו מפסיד', היינו דַוְקָא בלשון זו של 'כָּל הַזָּן', שאינו מייחד אדם מסוים, אֲבָל אם הוא אוֹמֵר 'כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יָזוּן', הרי ייחד את השומע קולו, והדבר אָסוּר, דְּכִי אָמַר [הֲכִי] – שהרי כאשר אומר הוא לשון זו, שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עֲבִיד – הרי הלה עושה את שליחותו, ונמצא שנהנה המודר מהמדיר, ששלח שליח לפרנסו.
משנה
ַתְנִי' הָיוּ המודר והמדיר מְהַלְּכִין יחד בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ למודר מָה יֹּאכַל, ואילו למדיר יש מאכלים אך אינו יכול ליתנם לו, כיון שהנאתו אסורה עליו, הרי המדיר נוֹתֵן את המאכלים לְאדם אַחֵר מִשּׁוּם [-לשם] מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ – ורשאי המודר להנות ממאכלים אלו, לאחר שהם שייכים לאותו אדם שקיבלם במתנה. אִם אֵין עִמָּהֶם אדם אַחֵר, אלא הולכים שניהם לבדם בדרך, מֵנִיחַ המדיר את המאכלים עַל גבי הַסֶּלַע אוֹ עַל גבי הַגָּדֵר, וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִין, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, שהרי לאחר שהפקירם אינם שייכים למדיר, ואין המודר נהנה ממנו. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר, ובגמרא יבואר טעמו.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְרַבִּי יוֹסֵי, האוסר על המדיר להפקיר נכסיו, ויטלם המודר. ומבארת, אָמַר רָבָא, איסור זה הוא גְּזֵירָה דרבנן, מִשּׁוּם מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן, וכוונת הגמרא למעשה המובא במשנה להלן (פרק חמישי), באדם שדר בבית חורון, והיה אביו מודר ממנו הנאה, והשיא אותו אדם את בנו, ורצה שיבוא אביו להשתתף בסעודת הנישואין, ולצורך כך הקנה את החצר והסעודה לאדם אחר, אמנם כיון שלא היתה זו מתנה אמיתית אלא דרך הערמה, אין הדבר מועיל להתיר את הנכסים הללו לאב, וסובר רבי יוסי שגם באופן שמפקיר המדיר את הנכסים כדי שיוכל לזכות בהם המודר, יש לחשוש שיבוא לעשות כן דרך הערמה, ולכן הדבר אסור. וְאילו רַבָּנָן סָבְרֵי, לֹא גַּזְרִינָן – אין גוזרים במקום שהפקיר את הנכסים באמת כדי שיזכה בהם המודר, משום מקום שעושה הקנאה זו דרך הערמה. פוסק הרמב"ן, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּנָן, שבאופן שהפקיר את נכסיו באמת, מותרים הם למודר בהנאה.
