משנה
משנתנו ממשיכה בבירור דינו של המודר הנאה מחבירו, ומבארת את דינו בהנאה מהשדה והפירות של המדיר, בשנים רגילות ובשנת השמיטה: הַמֻּדָּר הֲנָיָיה מֵחֲבֵירוֹ, והיה הנדר לִפְנֵי שנת שְׁבִיעִית, לֹא יֵרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ואפילו רק כדי לעבור דרך שדהו למקום אחר, וכפי ששנינו לעיל בתחילת הפרק, שאפילו דריסת הרגל אסורה במודר הנאה, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת – מהפירות הצומחים על הענפים הנוטים משדה חבירו לרשות הרבים, ואף שאינו צריך להכנס לשם כך לחצר חבירו, כיון שהפירות עצמם אסורים עליו, מחמת שהם מנכסי חבירו. וּבַשְּׁבִיעִית – אם הודר הנאה מחבירו בשנת השביעית עצמה, שהפירות כבר הפקר, לֹא יֵרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ואף שהתירה התורה לאדם להכנס בשנת השמיטה לשדה חבירו כדי ליטול מהפירות, ונמצא שלענין ההליכה בשדה ללקוט פירות נחשבת השדה כמופקרת לכל אדם, ואין זה נחשב שנהנה מממון חבירו, מכל מקום גזרו חכמים שאותו אדם המודר הנאה לא יהיה רשאי להכנס כלל לשדה המדיר, מחשש שמא לאחר שיכנס ויטול פירות בהיתר, ישהה שם זמן נוסף, ושהייה זו כבר אינה לצורך נטילת הפירות, ולא התירה אותה התורה, ונמצא שנהנה מנכסי המדיר, האסורים עליו בהנאה, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת – מהפירות הנוטים אל מחוץ לשדה חבירו, כיון שהפירות עצמם הפקר, ואינם בכלל נכסי חבירו האסורים עליו, וגם יכול ליטלם ולאוכלם בלי להכנס לתוך חצר חבירו.
עתה מבארת המשנה את דינו של מי שלא הודר הנאה מכל נכסי חבירו, אלא רק ממאכליו: נָּדַר מִמֶּנּוּ שלא יהנה ממנו הנאת מַאֲכָל, וחל נדרו לִפְנֵי שהגיעה שנת השְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וכפי שהתבאר במשנה לעיל, שאין דריסת הרגל נחשבת כהנאה המביאה לידי מאכל, מאחר ואין דרך ליטול על כך ממון, ואין זו נחשבת הנאה שיש בה שוה פרוטה, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת, כיון שאכילת הפירות היא הנאה של מאכל, האסורה עליו. וּבַשְּׁבִיעִית עצמה, יוֹרֵד וְאוֹכֵל, כיון שהירידה עצמה מותרת לו אף בשאר השנים, מאחר ואין זו הנאה של מאכל, ואילו האכילה מותרת לו בשנת השמיטה, מאחר והתורה היא שהפקירה את הפירות, ואין הוא נחשב כנהנה מנכסי חבירו.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ – לא ישאיל המדיר למודר כלים, שהרי הם אסורים עליו בהנאה, וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, ואף שמעיקר הדין מותר לו לשאול ממנו, גזרו בזה חכמים כיון שבדרך כלל בני אדם שואלים ומשאילים זה לזה, ואם ישאל ממנו יבוא גם להשאילו, והדבר אסור. לֹא יַלְוֶנּוּ המדיר למודר מעות, שהרי הנאת נכסיו אסורה עליו, וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, גזירה שמא יבוא מתוך כך גם להלוותו. לֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ, ואף שבכך שמוכר לו אין המודר נהנה מהמדיר, אסרו זאת גזירה שמא יבוא לקנות ממנו, ויהנה אותו בכך [אף שלעיל (פרק שלישי) התבאר שאם נדר האדם שלא יהנה משום אדם מישראל, לוקח בפחות ומוכר ביותר, באופן שאין לו הנאה במקח זה, ולא גזרו שם על מקח שאין בו הנאה שמא יבוא למקח שיש בו הנאה, היינו כיון ששם אסר על עצמו את הנאת כל ישראל, ואם נאסור עליו לגמרי למכור ולקנות מהם, לא יוכל להתקיים. אבל כאן שנדר הנאה רק מאדם אחד, יכול הוא להתקיים על ידי שיקנה וימכור עם אחרים, ולכן אסור עליו לגמרי לשאת ולתת עם אותו אדם שנכסיו אסורים עליו בהנאה (ר"ן)].
גמ' שנינו במשנה, 'לא ישאילנו ולא ישאל ממנו' וכו'. פִּרֵשׁ אַבַּיֵּי את טעם הדין האמור במשנה, גְּזֵירָה – גזרו חכמים ואסרו על המדיר לִשְׁאֹל כלים מהמודר, אף שנכסיו מותרים לו, מִשּׁוּם לְהַשְׁאִיל – שמא יבוא להשאיל כלים למודר, שהדבר אסור. וְכֵן כּוּלְּהוֹן גְּזֵירָה – וכן שאר הדינים האמורים במשנה, שלא ילווה ממנו, ולא ישא ויתן עמו כלל, גזירת חכמים היא.
