שנינו במשנה, 'וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן'. מבארת הגמרא, רְפוּאַת נֶפֶשׁ היינו רפואת גּוּפוֹ של האדם, ורְפוּאַת מָמוֹן היינו ריפוי בְּהֶמְתּוֹ.
אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה, אָמַר רַב, אף על פי שאסור למדיר לרפא את בהמתו של המודר, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ, סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, או סַם פְּלוֹנִי רַע לָהּ.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ב) מדוע אמרה המשנה כאן שאסור למדיר לרפא את בהמתו של המודר, ואילו במשנה לעיל שנינו שמותר לו להחזיר לו אבידתו, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יוּדָן תירצו בשני אופנים קושיא זו, חַד מהם אָמַר, כָּאן – הטעם שמותר לו להשיב לו את אבידתו, כיון שמדובר בְּמַדִּירוֹ מִגּוּפוֹ – שהדירו שלא יהנה ממנו גופו של המודר, אך לא הדירו שלא יהנו ממנו נכסיו של המודר, ולכן רשאי להשיב לו את אבידתו, ואילו כָּאן, לגבי ריפוי בהמתו, מדובר בְּמַדִּירוֹ מִנְּכָסָיו, שאף נכסיו של המודר לא יהנו ממנו, ולכן אסור לו לרפא את בהמתו. וְחֲרָנָא – ואילו האמורא האחר אָמַר, כָּאן – לגבי ריפוי בהמתו, שאסרה זאת המשנה, היינו בְּאופן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, ולכן אין זו נחשבת 'השבת אבידה', שהרי גם אם לא ירפא המדיר את בהמתו, יהיה אדם אחר שירפאנה. ואילו כָּאן, לגבי השבת אבידה, שהתירה המשנה, מדובר בְּשֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, כלומר, אין אדם אחר שימצא את האבידה, ואם לא ישיבנה תאבד לגמרי.
תמה על כך הירושלמי, אִם מדובר בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, מדוע אסרה המשנה רק 'רפואת ממון', והיינו ריפו בהמתו, והתירה 'רפואת נפש', והיינו ריפוי גופו, והלא היה ראוי לומר שאֲפִלּוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ לֹא יְרַפְּאֶנּוּ, כיון שיכול הוא להתרפא על ידי רופא אחר. מתרצת הגמרא, הטעם לכך הוא כיון שֶׁלֹּא מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לְהִתְרַפְּאוֹת, ויתכן שנגזר עליו להתרפא דוקא מאותו אדם שהדירו הנאה, ולכן מותר לו לרפאותו.
מוסיף הרמב"ן, וּמִסְתַּבְּרָא לָן לְפוּם גְּמָרָא דִּילָן – ומסתבר לומר לפי המבואר בגמרא שלנו, בתלמוד בבלי, שלא חילקו כפי שחילק הירושלמי, דְּלֹא שְׁנָא מַדִּיר מִנְּכָסָיו וְלֹא שְׁנָא אַף מִגּוּפוֹ – שאין הבדל בין אופן שהדירו הנאה רק לגבי גופו, לבין אופן שהדירו הנאה לגבי זה שלא יהנו ממנו גם נכסיו, חַד דִּינָא הוּא – דין אחד להם, שאסור לרפא את בהמתו, ומותר להשיב לו את אבידתו. וְהִלְכְתָא – וההלכה בענין זה [בביאור החילוק יבין ריפוי בהמתו לבין השבת אבידתו, כְּמָאן דְּמוֹקֵי לָהּ מַתְנִיתִין – כדעת אותו אמורא שהעמיד את משנתנו, האוסרת ריפוי בהמתו של המודר, בְּאופן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפֵּא אֶת בְּהֶמְתּוֹ, דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּאָסוּר – שזהו הטעם לכך שאסור למדיר עצמו לעשות זאת, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר שיהיה הריפוי אַף עַל יְדֵי בְּעָלִים עַצְמָן, שֶׁיֹּאמַר לָהֶם זֶה [-המדיר], סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, סַם פְּלוֹנִי רַע לָהּ, והם יעשו את הנצרך לריפויה, דְּכֵיוָן דְּאֶפְשָׁר בְּזּוּר מִינֵּיהּ – וכיון שאפשר לרפא את הבהמה על ידי אדם זר, ולא על ידי המדיר עצמו, לָאו הֲשָׁבַת אֲבֵדָה הוּא. אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר בְּהָכִי – ואמנם באופן שלא ניתן לרפא את הבהמה על ידי רופא אחר, ואף לא על ידי שיאמר לבעליה כיצד לרפא אותה, כְּגוֹן שֶׁאָחֲזָה דָּם, וזו מחלה שאם לא ירפאו אותה מיד על ידי הקזת דם תמות הבהמה, וְכן כל כַיּוֹצֵא בְּחוֹלִי זֶה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁהוֹת עד שיבוא רופא אחר, או עד שיאמר לבעליה מה לעשות, וְנִזְדַּמֵּן לָהּ אדם זֶה, שהנאתו אסורה על בעל הבהמה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שאחזה דם, הרי הוא מְרַפֵּא אוֹתָהּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דְּלֹא נַפְקָא – כיון שאין היא יוצאת מִכְּלַל אֲבֵדָה, דִתְנַן – והרי שנינו לגבי אבידה, וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ, והתבאר שם מַאי טַעֲמָא – מה טעם ההיתר להשיב לו את אבידתו, כיון דאִיהוּ מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ קַיֵּים – המדיר עוסק בקיום מצווה המוטלת עליו, שהיא השבת אבידה, וְהַלָּה כִּי קָמִתְהַנִּי – ומה שהלה נהנה מכך, אין זה מנכסיו של המדיר, אלא בְּמִידַּעָם דְּנַפְשֵׁיהּ קָמִתְהַנִּי – מממונו של עצמו הוא נהנה, שהרי אין המדיר נותן לו ממון משלו, אלא רק מחזיר לו את ממונו האבוד, ואף כאן המדיר עוסק במצוה המוטלת עליו, שזהו ריפוי הבהמה, שזה בכלל מצוות השבת אבידה, והלה נהנה מהממון של עצמו, שלא אבד.
משנה
משנתנו עוסקת בפועלים העוסקים במלאכה, שאחד מהם אסר את הנאתו על חבירו: לֹא יֹאכַל עִמּוֹ – המודר עם המדיר מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי פּוֹעֲלִים, כלומר, מתוך קערה גדולה של אוכל המונחת לפני הפועלים, והם אוכלים ממנה יחד, מחשש שמא יניחו שם אוכל רב יותר מחמת המדיר, ונמצא שנהנה המודר מחמתו. או שמא ימנע המדיר מלאכול כל צרכו, ויהנה מכך המודר. וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְּאוּמָּן – לא יחפרו שניהם באותה קרקע, אף שכל אחד חופר בשורה אחרת של עצים, רחוק מחבירו ['אומן' זהו כינוי לשורה], מאחר וחפירתו של המדיר מרפה את הקרקע ומקילה את עבודתו של המודר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ – רשאי המדיר לעסוק בחפירת הקרקע במקום רחוק מהמודר, שאין חפירתו של המדיר משפיעה על הקרקע הסמוכה למקום חפירתו של המודר.
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו רבי מאיר וחכמים לגבי חפירת המדיר בקרקע יחד עם המודר. ומבארת הגמרא את מחלוקתם, בְּקָרוֹב – באופן שחופר המדיר בקרקע הקרובה למודר, [כּוּלֵי עַלְמָא] לֹא פְּלִיגֵי דְּאָסוּר – לדברי הכל הדבר אסור, כיון שהוא מרפה בכך את הקרקע ומסייע למודר בעבודתו. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא באופן שעודר עמו בְּמקום רָחוֹק, שאינו משפיע על הקרקע הסמוכה אליו, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, גַּזְרִינָן רָחוֹק מִשּׁוּם קָרוֹב – יש לאסור את החפירה אפילו במקום רחוק, מחשש שמא יבוא לחפור אף במקום קרוב, ובאופן זה יש איסור מִשּׁוּם דְּקָא מַרְפֵּי לָהּ לְאַרְעָא קַמֵּיהּ – מאחר ומרפה ומחליש את הקרקע הסמוכה לו, וּמֵקֵל עליו, וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, לֹא גַּזְרִינָן – אין גוזרים איסור באופן שחופר במקום רחוק, ואין חוששים שיבוא לחפור גם במקום קרוב.
