משנה
המשניות שלפנינו עוסקות בשותפים שנדרו שלא ליהנות זה מזה, כיצד הם יכולים להשתמש בממון המשותף שלהם בלא לעבור על איסורי נדרים: שני בני אדם הַשֻּׁתָּפִין בחצר, שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, שניהם אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר המשותפת להם, כיון שכל זמן שלא חלקו בחצר הרי היא שייכת לשניהם יחד, וכל אחד מהם הנכנס לחצר נהנה גם מחלק חבירו, האסור עליו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כלומר, אף שעדיין לא חלקו בחצר, מכל מקום כיון שלשניהם יש רשות להשתמש בחצר, ואין אחד מהם יכול לעכב ולמנוע את חבירו מלהכנס לחצר, נמצא שכל אחד מהם, בזמן שהוא משתמש בחצר, נחשבת היא כאילו כולה שלו, ואינו משתמש כלל בחלק חבירו. [ודינים אלו הם כפי שהתבאר במשנה לעיל (פרק רביעי) שהמודר הנאה מחבירו אסור לו להכנס לחצירו].
אומרת המשנה דין נוסף: וּשְׁנֵיהֶן – שני השותפים, שהנאתם אסורה זה על זה, אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד בחצר רֵיחַיִם וְתַנּוּר, וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים, ובזה מודה גם רבי אליעזר בן יעקב, וטעם האיסור, כיון שכל שותף יכול לעכב ולמנוע את חבירו מלעשות דברים אלו בחצר המשותפת לשניהם, ונמצא שרק בהסכמת השותף רשאי הוא להשתמש שימושים אלו בחצר, והרי הוא נהנה מרשות חבירו, שהנאתו אסורה עליו.
הָיָה רק אֶחָד מֵהֶם [-מהשותפים] מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, הרי זה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, אבל השותף השני, שאין הנאת שותפו אסורה עליו, רשאי להכנס לחצר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר, יָכוֹל הוּא [השותף שהנאת חבירו אסורה עליו] לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ, וכפי שהתבאר לעיל, שלדעת רבי אליעזר בן יעקב בשעה שמשתמש השותף בחצר, הרי היא נחשבת כשלו, ואינו נחשב כמשתמש בחלק חבירו, וּבאופן זה, שהאחד מודר הנאה מהשותף השני, בין לחכמים ובין לרבי אליעזר בן יעקב כוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר שֶׁיִּמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ, כיון שיש שימושים המותרים לאחד ואסורים לשני, לחכמים היינו אפילו דריסת הרגל, ולרבי אליעזר בן יעקב היינו העמדת תנור וריחיים וגידול תרנגולים, יש חשש שמא כשיראה ששותפו משתמש בחצר, יבוא גם הוא להשתמש באיסור, ולכן מחייבים את הנודר למכור את חלקו לשותפו.
הָיָה אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶן [-מאחד השותפים] הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר, והיינו כטעם שהתבאר לעיל, שנחשבת החצר כרשות של שניהם, ואותו אדם זר הנכנס לחצר נהנה מהחלק של שניהם, ומאחר והנאת האחד אסורה עליו, אינו רשאי להכנס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב חולק ואוֹמֵר, יָכוֹל הוּא [-אותו אדם זר] לוֹמַר לוֹ, לאותו שהנאתו אסורה עליו, לְתוֹךְ החלק שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ, כלומר, כשם שאותו שותף עצמו יכול להכנס לחצר המשותפת אף שחלק חבירו אסור עליו בהנאה, ונחשב הדבר כאילו הוא נכנס לחלקו בלבד, כך יכול אותו שותף לתת רשות לאחרים להכנס לחצר, ונחשב כאילו אותם אחרים נכנסים לחלקו.
גמרא
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הרי מבואר במשנה שבְּנָדְרוּ פְּלִיגֵי – מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב היא באופן ששניהם נדרו שלא יהנו כל אחד מחבירו, ואם כן יש להסתפק, באופן שהִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה – שכל אחד אסר על חבירו את הנאתו, מַאי – מה הדין, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים שמצד עיקר הדין מודים חכמים לרבי אליעזר בן יעקב שאין החצר נאסרת על שניהם, ובְּנָדְרוּ הוּא דִּפְלִיגֵי רַבָּנָן – רק באופן שכל אחד אסר על עצמו את הנאת חבירו נחלקו חכמים על רבי אליעזר בן יעקב, ואמרו שאסור להם להכנס לחצר, כיון שקנסו כל אחד על כך שנדר נדר שכזה משותפו, אֲבָל בְּאופן שהִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה, מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּן יַעֲקֹב שאינם נאסרים בחצר המשותפת להם, דְּכִי אֲנוּסִים דָּמוּ – כיון שכל אחד מהם נחשב כאנוס לענין זה, שהרי לא אסר על עצמו דבר אלא חבירו הוא שאסר עליו את ההנאה, והרי זה כעיקר הדין, שאין הנדר אוסר עליהם את השימוש בחצר המשותפת. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שאֲפִלּוּ בְּהִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה, פְּלִיגֵי רַבָּנָן – גם כן חולקים חכמים וסוברים שאסור לשניהם להכנס לחצר, כיון שלדעתם אין זה קנס שקנסום על כך שנדרו, אלא מעיקר הדין חל עליהם איסור להשתמש בחצר, וממילא גם במקום שהם נחשבים כאנוסים, אסור להם להשתמש בחצר המשותפת לשניהם.
וְאֲתִינָן לְמִיפְשַׁט מֵהָא דְּקָתָּנֵי – ובאה הגמרא לפשוט ספק זה ממה ששנינו בהמשך משנתנו, לגבי אופן שהָיָה רק אֶחָד מֵהֶן מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שלדעת רבי אליעזר בן יעקב רשאי הוא להכנס לחצר, וְאף על פי שמשמעות לשון 'מודר' היא שחבירו הדירו, ואנוס הוא, מכל מקום פְלִיגֵי רַבָּנָן – חולקים חכמים על רבי אליעזר בן יעקב, ואומרים שאסור הוא להכנס לחצר. דוחה הגמרא, תְּנִי – יש לשנות בלשון המשנה 'נָדוּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָאָה', והיינו שהוא עצמו נדר שלא יהנה מחבירו, ולכן יש מקום לקונסו.
וְאַמְרִינָן – ואמרה על כך הגמרא, הֲכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא – יש ראיה שמסתבר לומר כך, שמדובר במשנה באופן שהוא עצמו נדר שנכסי חבירו ייאסרו עליו, דְּקָתָּנֵי סֵיפָא – שהרי שנינו בסיפא לגבי אופן זה, וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ לשותף השני, אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא דְּנָדַר הוּא – אם תאמר שאכן מדובר באופן שהוא הנודר, הַיְנוּ דְכוֹפִין – זהו הטעם לכך שכופים אותו למכור את חלקו, מאחר והוא שגרם לאיסור זה. אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ דְּאַדְּרֵיהּ – אך אם תאמר שמדובר באופן שחבירו הדירו ואסר עליו את הנאתו, אַמַּאי כּוֹפִין אוֹתוֹ למכור את חלקו, הָא מֵינָס אָנִיס – והרי אנוס הוא בדבר זה, שחבירו הוא שגרם לו, ולא קנסוהו חכמים על כך [אך אין לתרץ שבאמת כוונת המשנה שכופים את אותו שנדר ואסר את נכסיו על חבירו, כיון שאין סברא להענישו על כך, שהרי יש רשות לכל אדם לאסור את ממונו על מי שירצה, ורק אם אסר על עצמו את ממון חבירו, וגרם לכך שלא יוכל להשתמש בחצר, כופים אותו למכור כדי שלא יכשל באיסור].
