שנינו במשנה, 'השותפין שנדרו הנאה זה מזה, אסורין ליכנס לחצר. רבי אליעזר בן יעקב אומר, זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו'. אָמַר רַבָּה, אָמַר זְעֵירָא, מַחֲלוֹקֶת זו שבמשנתנו, כְּשֶׁיֵּשׁ בָּהּ באותה חצר כְּדֵי חֲלוּקָה, והיינו שיש בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, שבאופן זה יכול כל אחד מהם לתבוע מחבירו שיחלקו ביניהם את החצר, ונמצא שכאשר קנו את החצר יחד לא היה ברור שישתמש כל אחד מהם בכל החצר, כיון שיתכן שיחלקוה ביניהם, וכל אחד יקבל לחלקו רק ארבע אמות, ולכן באופן זה סוברים חכמים ש'אין ברירה', כלומר, אין אומרים שבשעה שאחד מהם משתמש בחצר התברר שכעת כל החצר שייכת לו, ובזמן שחבירו ישתמש בכל החצר יתברר שכולה שייכת לו [ונמצא שהחלוקה אינה בשטח החצר בדווקא, אלא בזמני ההשתמשות, שיש זמן שכל החצר שייכת לאחד מהם, ויש זמן שכולה שייכת לשני], אלא בשעה שאחד מהם משתמש בכל החצר הרי הוא משתמש גם בחלקו וגם בחלק חבירו, וכיון שנאסרה עליו הנאת חבירו, סוברים חכמים שאסור לו להשתמש בחצר. ואילו רבי אליעזר בן יעקב סובר שגם באופן כזה, שמתחילת הקנין היתה החצר ראויה לחלוקה, בכל זאת אנו אומרים ש'יש ברירה', ובזמן שהאחד משתמש בכל החצר הרי התברר שבזמן זה כולה שייכת לו, ואינו נחשב כלל כמשתמש בחלק חבירו. אֲבָל אם אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה, והיינו כשהיא פחות משמונה אמות, שבשעה שקנו את החצר היה ידוע שלא יחלקו בה ולעולם תהא משותפת לשניהם, והיה ברור שכל אחד מהם יוכל להשתמש בחלק מהזמן בכל החצר, דִּבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר להם להשתמש בחצר זו, כיון שבאופן זה, שמשעת הקניה היה ידוע שישתמשו שניהם בחצר כולה, גם חכמים מודים ש'יש ברירה', ובשעה שהאחד משתמש בכולה מתברר שכולה שלו, ובשעה שחבירו משתמש מתברר שכולה שלו, וכפי שהתבאר, שבאותו זמן אין החלוקה ביניהם בשטח החצר, אלא בזמני השימוש, שיש זמן שכל החצר בשימושו של האחד, ויש זמן שכל החצר בשימושו של השני (ר"ן).
מקשה הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לרבה, הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּכְמִי שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה דָּמֵי – שהרי דינו דומה לדינה של חצר שאין אחד מהם יכול להכריח את השני לחלוק בה, שהרי אין מוכרים בית כנסת, ואם כן היה ראוי לומר שלדברי הכל יהיה מותר לשניהם להשתמש בבית הכנסת, וּתְנָן – והרי שנינו במשנה, לגבי שני אנשים שנדרו הנאה זה מזה, ששְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בְּ'דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר', ופירשה שם הגמרא (מח.) שאחד מהדברים הנחשבים כ'דבר של אותה העיר' הוא בית הכנסת. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף מימרא זו באופן שונה, שכך אָמַר זְעֵירָא, מַחֲלֹקֶת זו שבמשנתנו, בין רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, היינו בחצר שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה, ובזה סובר רבי אליעזר בן יעקב שכיון שקנו את החצר מתחילה על דעת כן ששניהם ישתמשו בה תמיד, יש ברירה, וכאשר משתמש אחד מהם בחצר כולה, אנו אומרים שהתברר שכעת כל החצר שייכת לו, ואינו משתמש בחלק חבירו. ואילו חכמים סוברים שאפילו באופן כזה, שאין בחצר כדי חלוקה, מכל מקום אין ברירה, וכאשר משתמש אחד מהם בחצר כולה הרי הוא נחשב כנהנה מחלק חבירו, ולכן אם נדרו הנאה זה מזה, אסור לאחד מהם להשתמש בחצר, ומוסיף הרמב"ן ומבאר, פֵּרוּשׁ, וּמַאן תַּנָּא – ומי הוא התנא ששנה במשנה להלן דין זה, ואמר 'וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר', והיינו בבית הכנסת, רַבָּנָן, הסוברים שגם בדבר שאין בו דין חלוקה אסור לשניהם להשתמש בו, אבל לרבי אליעזר בן יעקב מותרים הם להשתמש בבית הכנסת. אֲבָל חצר שיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לשניהם להשתמש בה, כיון שבאופן כזה, שמתחילת הקניה היה ידוע שכל אחד מהם יכול להכריח את חבירו לחלוק בחצר, לדברי הכל אין ברירה, ואין שימושו של האחד מברר שכעת כל החצר שייכת לו, אלא בכל זמן החצר שייכת לשניהם, ויש לכל אחד מהם רשות להנות מחלק חבירו, וממילא כשהם מודרים הנאה זה מזה, אסור לשניהם להנות מאותה חצר.
אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, האומר לגבי שותפים שנדרו הנאה זה מזה, שכל אחד מהם רשאי להכנס לחצר, כיון שכל אחד נכנס לתוך שלו [וכפי שהתבאר בגמרא לעיל, אמר כן רבי אליעזר בן יעקב בין בחצר שיש בה דין חלוקה, ובין בחצר שאין בה דין חלוקה]. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
