תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַנּוֹדֵר שייאסר עליו לאכול מִ'פֵּרוֹת הַשָּׁנָה', הרי הוא אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת אותה הַשָּׁנָה הגדלים על הארץ ועל העץ, עד ראש השנה הבאה, וּמֻתָּר בִּגְדָיִים, וּטְלָאִים, וּבְחָלָב, וּבְבֵיצִים, וּבְגוֹזָלוֹת, ושאר בעלי חיים, הגם שנולדו באותה שנה, כיון שדברים אלו אינם מכונים 'פירות' סתם. וְאִם אָמַר 'גִּדּוּלֵי שָׁנָה ייאסרו עָלַי', הרי זה אָסוּר בְּכֻלָּן, כיון שאף בעלי חיים הנולדים בשנה זו מכונים 'גידולי שנה'. הַנּוֹדֵר מִ'פֵּרוֹת הָאָרֶץ', אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הָאָרֶץ, בין הגדלים על העץ ובין הגדלים על האדמה, וּמֻתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, כיון שאינם יונקים מהארץ ואינם מכונים 'פירות הארץ'. וְאִם אָמַר 'גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי', אָסוּר בְּכֻלָּן. ואפילו בכמהין ופטריות, מאחר וגם הם גדלים על הקרקע, הגם שאינם יונקים ממנה [וכל הדינים הללו שייכים כשנדר את נדרו לזמן מסוים, אך אם נדר כן לעולם, הרי זהו נדר שאינו יכול לקיימו, ונדר שאי אפשר לקיימו אינו חל כלל (ר"ן, נמוק"י)].
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ד ה"א), הַנּוֹדֵר מִן הַתִּירוֹשׁ, אָסוּר בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה, כיון שבלשון בני אדם מכונים הדברים המתוקים בשם 'תירוש', וּמֻתָּר בְּיַיִן, שאינו מכונה כן בלשון בני אדם, והרי בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם [ואילו בלשון התורה רק יין מכונה תירוש, ולכן במקומות שמדברים בלשון האומות, וכשאומרים 'תירוש' בלשון הקודש מתכוונים לתירוש האמור בתורה, הרי הנודר מן התירוש נאסר רק ביין ולא במיני מתיקה (ריטב"א)]. הַנּוֹדֵר מִן הַתַּבְלִין, אָסוּר בְּתבלינים חַיִּין, וּמֻתָּר בִּמְבֻשָּׁלִים. ואִם אָמַר על התבלינים 'הֲרֵי הֵן עַל פִּי', וְכן אם אמר 'הֲרֵי הֵן עָלַי', נאסרו עליו תבלינים אלו בעצמם, והרי הוא אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִים, וכפי ששנינו במשנה לעיל, לגבי האוסר על עצמו מאכל מסוים. הַנּוֹדֵר מִן הַ'פַּת', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַפַּת הַבָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד, וּתְנַן נַמִּי – וכן שנינו במסכת חלה (פ"א מ"ב), לגבי דינים שונים השייכים רק בחמשת מיני דגן, הַנּוֹדֵר מִן הַ'פַּת' וּמִן הַ'תְּבוּאָה', אָסוּר בָּהֶן – בחמשת מיני דגן בלבד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גם הַנּוֹדֵר מִן הַ'דָּגָן', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן – מחמשת מיני דגן בלבד, ומבאר הרמב"ן את הראיה, עַד כָּאן לֹא פְּלִיגֵי – לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אֶלָּא בְּנוֹדֵר מִן הַדָּגָן, שלדעת חכמים לשון זו כוללת רק את חמשת מיני דגן, ולדעת רבי מאיר לשון זו כוללת גם שאר דברים הנעשים גורן [כפי ששנינו במשנה לעיל], אֲבָל הנודר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּהַנֵּי [-באלו] חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.
וּבביאור דין זה של הנודר מן הפת, אִתְּמַר עֲלֵיהּ – אמרו על כך בִּירוּשַׁלְמִי (פ"ז ה"ב), מָה אֲנַן קַיָּימִין – באיזה אופן אנו עוסקים, אִם בְּאוֹמֵר שתאסר עליו 'פַּת' סְתָם, הרי אֵינוֹ קָרוּי 'פַּת' סְתָם אֶלָּא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים בִּלְבַד, ולא משאר מיני דגן [שהם שיפון, שיבולת שועל וכוסמת]. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קָמַיְיתָא – יש לקיים ולהעמיד דין זה, בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִין פַּת העשויה מכָּל דָּבָר, ואף שאינה מחיטים ושעורים, ואף במקומות אלו, אֵין לְךָ דבר הקָרוּי פַּת סְתָם, אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבָד.
תְּנָן – שנינו במשנה במסכת עירובין בְּפֶרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין (ל.), הַנּוֹדֵר איסור מִן הַ'מָּזוֹן', אסור הוא בכל מיני המאכלים, שכולם מזינים את הגוף, ומֻתָּר בְּמַיִם וּבְמֶלַח, שאינם מזינים את הגוף. וַהֲוֵינָן בָּהּ – והקשתה הגמרא שם על דין זה, וכי רק מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלֹא אִיקְּרֵי מָזוֹן – אינם מכונים 'מזון', הָא כָּל מִילֵּי אִיקְּרֵי מָזוֹן – ואילו שאר מיני המאכלים מכונים 'מזון', אם כן, לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא – שמא תהיה מכאן קושיא על דבריהם דְרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם הלכה זו בדיני ברכות, אֵין מְבָרְכִין 'בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת' אֶלָּא עַל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין – חמשת מיני דגן בִּלְבַד, ומשמע ששאר המאכלים אינם מכונים 'מזון'. אָמַר רַב הוּנָא, משנתנו עוסקת בְּאוֹמֵר 'כָּל הַזָּן יהא אסור עָלַי', ולכן, אף ששאר המאכלים אינם מכונים 'מזונות', אך מכל מקום הם זנים את הגוף, וכיון שאסר על עצמו כל דבר המזין, נאסר בכל מיני המאכלים, מלבד מים ומלח. אמנם אם נדר שייאסר עליו 'מזון', אינו נאסר אלא בדברים העשויים מחמשת מיני דגן, שברכתם 'בורא מיני מזונות'.
