משנה
פרק זה עוסק באדם שאסר על עצמו דבר מסוים לזמן מסוים, כיצד מפרשים את דבריו: האומר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא באותו היום עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. אמר קונם יין שאני טועם בשַׁבָּת זוֹ – בשבוע זה, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת – כל אותו שבוע, וְשַׁבָּת – ויום השבת שבסוף אותו שבוע, שֶׁעָבְרָה – כמו הימים שעברו, כלומר, אף הוא בכלל האיסור, שאם עמד ביום ראשון ואמר 'קונם יין עלי בשבת זו', הרי זה אסור לטעום יין עד מוצאי השבת הקרובה. אמר קונם יין שאני טועם בחֹדֶשׁ זֶה, הרי זה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ הבא, לְהַבָּא – כחודש הבא, שהוא מותר [ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה]. אמר קונם יין עלי שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה כלֶעָתִיד לָבֹא – כמו השנה הבאה, שהוא מותר. אמר קונם יין עלי שָׁבוּעַ זוֹ – שבע שנות השמיטה הללו, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ – כל אותן שבע שנים, וּשנת השְׁבִיעִית עצמה, שֶׁעָבְרָה – כמו השנים שעברו, שאף היא אסורה. וְאִם אָמַר 'יוֹם אֶחָד', או 'שַׁבָּת [-שבוע] אַחַת', או 'חֹדֶשׁ אֶחָד', או 'שָׁנָה אַחַת', 'שָׁבוּעַ אֶחָד', הרי זה אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם, כלומר, כשאמר 'יום אחד' נאסר לעשרים וארבע שעות משעה שנדר, וכשאמר 'שבוע אחד' נאסר מאותו יום, ועד השבוע הבא באותו היום, וכן בחודש, בשנה ובשבוע, נאסר לאותו פרק זמן, מיום ליום.
גמרא
שנינו במשנה, חדש זה, אסור בכל החודש, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והלא דין זה פשוט הוא, שראש החודש הבא אינו שייך לחודש שעבר, ומדוע הוצרכה המשנה לחדש זאת. מתרצת הגמרא, כִּי אִיצְטְרִיכָא – הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה לְאופן שהיה זה חֹדֶשׁ חָסֵר, והחודש שאחריו מלא, ובחודש כזה יש יומיים ראש חדש, והיום הראשון של ראש חודש שייך לחודש הקודם, וכגון ל' באב, שהוא ראש חדש אלול, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, רֹאשׁ חֹדֶשׁ זה לְשֶׁעָבַר הֲוֵי – מצטרף הוא לימי החודש שעבר, שהרי הוא חלק מחודש אב, קָמַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה שגם באופן זה אין ראש חדש בכלל האיסור, והטעם לכך, דהָא קָרוּ לֵיהּ אִינְּשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא – שהרי בני אדם מכנים יום זה כראש החודש הבא, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם.
שנינו במשנה, שאם נדר איסור 'היום', הרי זה אסור רק באותו היום, ואם אמר 'יום אחד' נאסר עד למחרת באותה השעה. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אמר האדם קוֹנָם יַיִן שֶּׁאֲנִי טוֹעֵם 'יוֹם', מַאי דִּינֵיהּ – מה דינו, וכיצד מתפרש נדרו, האם כְּאומר 'הַיּוֹם', ונאסר רק עד סוף אותו היום, אוֹ כְּאומר 'יוֹם אֶחָד', ונאסר לעשרים וארבע שעות משעה שנדר. וְלֹא אַפְשִׁיט – ולא פשטה הגמרא ספק זה, וּלְחוּמְרָא – ויש להחמיר בו, ככל ספק איסור תורה, ואסור מזמן שנדר, מעת לעת.
משנה
האומר 'קונם יין שאני טועם עַד הַפֶּסַח', הרי זה אָסוּר ביין עַד שֶׁיַּגִּיעַ הפסח, ומיד כשהגיע תחילת הפסח, הרי זה מותר ביין. אך אם אסר על עצמו את היין 'עַד שֶׁיְּהֵא הפסח', הרי זה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא – עד שיסתיים הפסח.
אמר האדם קונם יין שאני טועם עַד (לפני) [פְּנֵי] הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר ביין עַד שֶׁיַּגִּיעַ הפסח, ומיד בתחילת הפסח הותר נדרו ורשאי לשתות יין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר בשתיית יין עַד שֶׁיֵּצֵא – עד שיסתיים הפסח.
גמרא
מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – באיזו סברא נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי במשנתנו, לגבי הנודר ואומר 'עד לפני הפסח', ומבארת, מַר – רבי מאיר סָבַר, שמשמעות לשון 'עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח' היינו כמו 'פני' הפסח, והיינו עַד קַמֵּי פִּסְחָא – עד לפני הפסח, וּמַר – ואילו רבי יוסי סָבַר, עַד דִּמְפַנֵי פִּסְחָא – עד שיהא הפסח פנוי ועובר מַשְׁמַע, והיינו לאחר שיעברו כל ימי הפסח.
פוסק הרמב"ן את ההלכה, וְקַיְימָא לָן דְבמקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שאם אמר 'עד לפני הפסח', חל עליו האיסור עד סוף ימי הפסח.
