הרמב"ן מביא עתה את דברי הגמרא לעיל (פרק שלישי), שם הובאו מימרות שונות בענין חומר האיסור לנדור, והתבאר שם שמחמת חומרתן של מימרות אלו, אין משתמשים בהם כפתח לנדרו של האדם: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (לעיל כב.), בַּר בַּרְתֵיהּ – בן בתו דְּרַבִּי יַנַּאי סַבָּא, נָדַר נֶדֶר, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי יַנַּאי – ובא לפני רבי ינאי, סבו, כדי שיתיר לו את הנדר. אָמַר לֵיהּ רבי ינאי כ'פתח' לנדרו, אִילּוּ יַדְעִית – אילו היית יודע דְּמחמת נדרך הֲווֹ פָּתְחִין פִּנְקָסְךְ – פותחים בשמים את פנקסך, וּמְמַשְׁמְשִׁים בְּעוֹבָדָךְ – ובודקים את מעשיך, מִי נָדַרְתְּ – האם היית נודר. ומבארת הגמרא מהיכן נלמד דבר זה שאמר רבי ינאי לנכדו, אָמַר רַב אַבָּא, מַאי קְרָא – מאיזה פסוק יש ללמוד דבר זה, שנאמר במשלי (כ כה) 'וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר', כלומר, אחרי שהאדם נודר מבקרים ובודקים את מעשיו. [וְהִלְכָתָא דְּלֹא פַּתְחִינָן בַּהֲדָה – וההלכה היא שאין פותחים בפתח זה, וכפי שהתבאר, שלא ירצה האדם להעיז פניו ולומר שאף על פי כן היה נודר, אלא יאמר שלא היה נודר, ויתכן שיתיר החכם את הנדר שלא כדין], וְלֹא פַּתְחִינָן בַּהֲדָא אוֹחֲרָנְיָיתָא – וכן אין פותחים במימרא אחרת, דְּאָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְהַהוּא גַּבְרָא – באיזו דרך פתח רבן שמעון בן גמליאל לאותו אדם שבא לפניו כדי להתיר את נדרו, אמר לו את דרשת חכמים על הפסוק במשלי (יב יח) 'יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא', שכך דרשו, כָּל הַבּוֹטֶה – כל המבטא נדר בשפתיו, רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, כלומר, החכם המתיר בלשונו את הנדר, 'מרפא' בכך את האדם, שלא ייענש, ואם היה אותו אדם יודע שהנדר חמור כל כך, לא היה נודר. וְלֹא פַּתְחִינָן בַּהֲדָא אוֹחֲרָנְיָיתָא – וכן אין פותחים במימרא אחרת, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כָּל הַנּוֹדֵר, כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה בזמן איסור הבמות [והיינו לאחר שנבנה בית המקדש, ונאסר לבנות במה], וְהַמְקַיְימוֹ, ואינו הולך לחכם שיתיר לו את נדרו, הרי זה כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ – על אותה במה. בְּסֵיפָא – בסיום דברי רבי נתן, שהמקיים את נדרו נחשב כמי שמקטיר בבמה, לֹא פַּתְחִינָן – לדברי הכל אין פותחים כדי להתיר את הנדר, כיון שזהו איסור חמור שיש בו עונש כרת, ובודאי יאמר האדם שלא היה נודר, גם אם לפי האמת היה נודר. בְּרֵישָׁא – בתחילת דברי רבי נתן, שהנודר נחשב כמי שבנה במה, שאין זה איסור חמור ואין בו עונש כרת, אַבַּיֵּי אָמַר, פַּתְחִינָן – ניתן לומר זאת כ'פתח' לנודר. רָבָא אָמַר, לֹא פַּתְחִינָן – אף בזה אין פותחים. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, לֹא פַּתְחִינָן – אין פותחים ומתירים את הנדר לֹא בְּרֵישָׁא וְלֹא בְּסֵיפָא.
וְלֹא פַּתְחִינָן בַּהֲדָא – וכן אין פותחים בדבר זה דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם את נדרו, נִקְרָא רָשָׁע.
שנינו במשנה, 'ומודים חכמים לרבי אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו, שפותחים לו בכבוד אביו ואמו', כיון שאם העיז פניו לידור נדר זה, יעיז פניו גם לומר שאינו מתחרט מחמת כבודם, ואם אומר שלא היה נודר, ניתן לסמוך על דבריו ולהתיר את נדרו. ואמרו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ט ה"א), רַבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי – הסתפק, אַתְּ אוֹמֵר במשנה שאף לדעת חכמים, שאין פותחים לאדם בכבוד אביו ואמו, מכל מקום פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ בִּדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לַמָּקוֹם – נדר שיש בו זלזול בכבוד שמים, מַהוּ – מה דינו, האם ניתן לפתוח לו בכך שיש בכך זלזול בכבוד שמים או לא, ואֵיזֶהוּ נדר שיש בו זלזול זכְּבוֹד הַמָּקוֹם, כְּגוֹן שנדר ואמר קונם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, או לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, או תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, האם ניתן לפתוח ולומר לו שאם היה יודע שיש בכך זלזול בכבוד שמים לא היה נודר. משיב הירושלמי בתמיהה, וְהַיְינוּ כְּבוֹד הַמָּקוֹם – וכי יש בנדר זה זלזול בכבוד שמים, מַשְׁמַע לֵיהּ דִּלְנַפְשֵׁיהּ הוּא דִּמְהַנֵּי – והרי העובר עבירה אינו מזיק אלא לעצמו, כַּהֲדָא – וכמו שנאמר בפסוק (איוב לה ז) 'אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ', וכן נאמר (שם לה ו) 'אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח'.
