מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין זה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִשְׁרֵא – היה לו נדר שרצה להתירו, אָתָא לְקַמַּיְהוּ דְּרַבָּנָן – בא לפני חכמים שיתירוהו לו, אָמְרוּ לֵיהּ כַּמָּה זִימְנִין – אמרו לו החכמים כמה פעמים, בכמה מיני פתחים, מִי נָדַרְתָּ עַל דַּעְתָּא דְּהָכֵין – האם נדרת על דעת דבר מסוים זה, אָמַר לֵיהּ – והשיב להם על כל דבר, אִין – כן, נדרתי גם על דעת כן, ומחמת כן לא יכלו להתיר את נדרו, כֵּיוָן דְּחָזָא הַהוּא קָצְרָא דַּהֲווּ קָא מְצַעֲרִין רַבָּנָן – כיון שראה אותו כובס שהיה שם, שמצטערים החכמים מחמת שאינם יכולים להתיר את נדרו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, מַחְיָהּ – הכהו הכובס. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבי ישמעאל ברבי יוסי לחכמים, אַדַּעְתָּא דְּמָחוּ לִי קָצְרָא לֹא נָדְרִי – על דעת כן שיכה אותי הכובס, לא הייתי נודר, וְשָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – והתירו לו חכמים את הנדר על ידי פתח זה. תמהה על כך הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, כיצד התירו חכמים את הנדר בפתח זה, הַאי נוֹלָד הוּא – והרי דבר זה הוא 'נולד', שלא היה ידוע בשעת הנדר שיכהו הכובס, וּתְנַן – והרי שנינו במשנתנו, שלדעת חכמים אֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, דבר זה לַאו נוֹלָד הוּא, דִּשְׁכִיחֵי אַפִּיקוּרֵי דְּמִצַעֲרֵי רַבָּנָן – מצויים הם אפיקורסים, שמצערים את החכמים, וכיון שאין זה דבר שהתחדש עתה, ניתן להתיר את הנדר על ידי פתח זה.
הגמרא מביאה עתה אופן נוסף של 'פתח' שניתן להתיר על ידו את הנדר: דְּבִיתְהוּ דְּאַבַּיֵּי – אשתו של אביי, שהיתה נשואה קודם לכן לאדם אחר, הֲוָה לָהּ הַהִיא בְּרָתַא – היתה לה בת מאותו אדם, שכבר מת, הוּא אָמַר לִקְרִיבָאֵי – ביקש אביי להשיא בת זו לקרובו, וְהִיא, אשתו של אביי, אָמְרָה לִקְרִיבָה – רצתה להשיאה לקרוב שלה, אָמַר לָהּ אביי, תִּיתְּסַר הֲנָאָתִי עֲלָךְ אִי עָבַרְתְּ אַדַעֲתָּאִי וּמִינְסִבַתּ לָהּ לִקְרִיבָךְ – תיאסר הנאתי עלייך, אם תעברי על דעתי ותשיאי את הבת לקרובך, ואף על פי כן אָזְלַת וְעָבַרְתְּ עַל דַּעְתֵּיהּ – הלכה ועברה על דעתו, וְאִינְסִיבָא לִקְרִיבָה – והשיאה את בתה לקרובה. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – בא אביי לפני רב יוסף כדי שיתיר לו את נדרו, אָמַר לֵיהּ רב יוסף, כפתח לנדרו, אִילּוּ הֲוָת יָדַעַתְּ דְּעָבַרְתְּ עַל דַעְתָּךְ וּמִנְסִבָּא לָהּ לִקְרִיבָה – אילו היית יודע בשעת הנדר שתעבור אשתך על דעתך ותשיא את הבת לקרובה, מִי אֲדַרְתָּהּ – האם היית מדיר אותה. אָמַר לֵיהּ אביי, לֹא. וְשַׁרְיָיה – והתיר לו רַב יוֹסֵף את נדרו. תמהה על כך הגמרא, וּמִי שָׁרֵי הָכִין – וכי ניתן להתיר נדר בדרך זו, שה'פתח' הוא מתוך הנדר עצמו, שלא השיג הנודר את התוצאה שרצה להשיג על ידי הנדר. ומשיבה, אִין – אכן ניתן להתיר את הנדר בדרך זו, וְהַתַּנְיָא – וכך גם שנינו בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל, כלומר, ללכת למקום שהיו מתכנסים ברגל לשמוע את דרשת החכמים [אך אין הכוונה לעליה לרגל ממש, שבזמנו של רבי יוסי כבר נחרב בית המקדש], וְעָבְרָה עַל דַּעְתּוֹ וְעָלְתָה לָרֶגֶל, וּבָא אותו אדם לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ רבי יוסי, וְאִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁעוֹבֶרֶת עַל דַּעְתְּךָ וְעוֹלָה לָרֶגֶל, כְּלוּם הֵדַרְתָּ – וכי היית מדיר אותה, אָמַר לוֹ אותו אדם, לַאו, וְהִתִּירוֹ רַבִּי יוֹסֵי, והרי זו ראיה להנהגתו של רב יוסף, שהתיר את נדרו של אביי בפתח זה, שאילו היה יודע שתעבור אשתו על דבריו על אף שהדירה, לא היה נודר.
גַּרְסִינָן – למדנו במסכת גיטין בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ (לה:), אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם שבא להתיר את נדרו אצל חכם, האם צָרִיךְ הוא לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, כלומר, לספר לחכם את הסיבה שבגללה נדר, ואת כל פרטי הנדר, אוֹ שאֵינוֹ צָרִיךְ לפרטו, ודי בכך שיאמר לחכם את הדבר שאסר על עצמו. רַב נַחְמָן אָמַר, אֵינוֹ צָרִיךְ לפרט. ורַב פָּפָּא אָמַר, צָרִיךְ. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ, דְּאִי אָמַרְתְּ – כיון שאם תאמר שצָרִיךְ הוא לפרט את נדרו, זִימְנִין דְּגַיֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ – הרי יכול לקרות לפעמים שיקצר בדבריו ולא יפרט את כל ענייני הנדר, וְחָכָם, מַאי דְּשָׁמַע מֵפֵר – יתיר לו את הנדר לפי מה ששמע ממנו, וכיון שלא אמר לו חלק מהפרטים החשובים של הנדר, לא תחול התרתו, ונמצא שהלה סבור שהנדר מותר, ועובר על נדרו. ורַב פָּפָּא אָמַר צָרִיךְ, מִשּׁוּם אִיסּוּרָא – שמא היתה תכלית הנדר למונעו מלעבור על דבר איסור, ועל ידי ההתרה יבוא לעבור על האיסור, וכמעשים שיובאו להלן, ולכן תקנו חכמים שצריך לפרט את כל עניני הנדר. פוסק הרמב"ן, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב פָּפָּא, שצריך לפרט את הנדר [אמנם דין זה הוא לכתחילה, אך בדיעבד גם אם לא פירט את הנדר, והתירו החכם, הרי הנדר מותר (ריטב"א)].
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ד), חַד בַּר נַשׁ נָדַר דְּלֹא מַרְוַוח – מעשה באדם שנדר שלא ירויח, אָתָא לְגַבֵּיהּ – ובא לפניו דְרַבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם שיתיר לו את נדרו. אָמַר לֵיהּ רבי יודן, מַה אַשְׁבַּעְתְ – מה היתה שבועתך. אָמַר לֵיהּ אותו אדם, דְּלֹא מְרַוְוחָא – נדרתי שלא ארויח. אָמַר לֵיהּ רבי יודן בתמיהה, וְכֵן בַּר נַשׁ עָבַד – וכי כך היא דרך האדם לעשות, לידור שלא ירויח. אָמַר לֵיהּ אותו אדם, קוּבְיוּסְטוּס אֲנָא – משחק בקוביא אני, ונדרתי שלא ארויח במשחקים אלו, האסורים. אָמַר רבי יודן, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם – בחכמים, שֶׁאָמְרוּ שצָרִיךְ הנודר לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, שאם לא כן היה מתיר לו את הנדר, והיה הלה ממשיך לשחק בקוביא.
