משנה
וְעוֹד דין אָמַר רַבִּי מֵאִיר לגבי דין התרת נדרים, פּוֹתְחִין לוֹ לְאָדָם שהדיר את חבירו שלא יהנה מנכסיו, מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאוֹמְרִים לוֹ, במקרה שהדירו מחמת שלא רצה להשאיל לו כלי או לעשות לו טובה אחרת, אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שָׁאַתָּה עוֹבֵר עַל איסור לא תעשה של 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ' (ויקרא יט יח), וְאם הדירו מחמת שנאה הרי הוא עובר על איסור 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' (ויקרא יט יז), וכן אתה מבטל מצוות עשה של 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט יז), וכן יש מקרה שמחמת הנדר תבטל מצוות עשה של 'וְחֵי אָחִיךָ עִמְּךָ' (ויקרא כה לו), ומבארת המשנה באיזה אופן יבטל מצווה זו, שֶׁמָּא יֵעָנִי הוּא – ייעשה אותו מודר עני, וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ, וְאָמַר הנודר, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר [אף שהתבאר לעיל שאין פותחים לאדם בכך שיש איסורים חמורים בנדר, כמו במה שאמרו חכמים שכל הנודר כאילו בנה במה, וראוי לדוקרו בחרב, וכיוצא בזה, היינו כיון שהדברים האמורים שם הם איומים גדולים, וחששו חכמים שגם אם באמת לא היה נמנע מלידור, יתבייש מלהעיז פניו ולומר שאף על פי כן היה נודר, ונמצא שאין הנדר ניתר כראוי. אבל כאן אומרים לו דברים שאינם נראים בעיני רוב בני האדם כחמורים ביותר, ולא חששו חכמים שישקר ויאמר שלא היה נודר אם אין האמת כן (ר"ן)].
גמרא
שנינו במשנה שאחד מאופני ה'פתח' הוא שאומרים לו 'שמא יעני הוא ואין אתה יכול לפרנסו'. תמהה על כך הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב קְטִינָא לְרַבָּה, וְלֵימָא – והרי יכול אותו אדם לומר, כָּל דְּמַעֲנִי לַאו עָלַי נָפַל – והרי לא כל אדם שנעשה עני מוטל עלי לפרנסו, אלא מוטל על כל הציבור לפרנסו יחד, ומַאי דְּמָטֵי לֵיהּ לְפַרְנְסוֹ בַּהֲדֵי כּוּלֵּי עַלְמָא – והחלק שיוטל עלי לפרנסו יחד עם כל שאר בצבור, מְפַרְנִיסְנָא לֵיהּ – אפרנס אותו, ובחלק זה אין איסור, כיון שאינו נותנו לו ממש, אלא נותנו לגבאי, ויש רשות לגבאי לתת את הכסף למי שירצה מבין העניים, וגם אם נתן את אותו כסף לאותו עני, אין בכך איסור ואינו עובר בכל על נדרו [וגם אם אין אותו הנודר יודע זאת, ואינו אומר טענה זו, מכל מקום נחשב הדבר שאנו מטעים אותו בכך שפותחים לו פתח זה, שאינו אמת].
מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ רבה, אֲנִי אוֹמֵר, כָּל הַנּוֹפֵל ויורד מנכסיו, אֵינוֹ נוֹפֵל לְיַד גַּבַּאי תְּחִלָּה, אלא תחילה קרוביו ומכריו מסייעים לו, ורק אם אינם מצליחים להקימו ולסייעו, נותנים לו גבאי הצדקה את צרכיו, וכיון שאותו אדם אינו יכול לסייעו בדרך זו, נמצא שמבטל מצוות עשה של 'וחי אחיך עמך'.
משנה
פּוֹתְחִין לוֹ לְאָדָם את נדרו בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, ומביאה המשנה דוגמא לדין זה במעשה שהיה, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָיָה, באופן שהתחייב לגרשה [וכפי ששנינו במסכת כתובות (פרק חמישי)], וְהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּבָאת האשה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא לתבוע מבעלה את דמי כתובתה, וְחִיְּבוֹ רבי עקיבא לִיתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר לוֹ אותו אדם, רַבִּי, שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִים הִנִּיחַ לנו אַבָּא בשעת מיתתו, וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת, וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת, ואם אצטרך לתת לה את כל דמי כתובתה לא ישאר בידי מאומה, לֹא דַּיָּהּ [-האם אין די לה בכך] שֶׁתִּטֹּל הִיא מָאתַיִם זוז וַאֲנִי מָאתַיִם זוז. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לא זו בלבד שעליך לתת לה את הממון שבידך, אלא אֲפִילוּ אם לא היה לך ממון, ואַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ כדי להרויח ממון, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ על כרחך. אָמַר אותו אדם, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שכך הוא הדבר, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כלל, ולא הייתי צריך לגרשה. וְהִתִּירוֹ רַבִּי עֲקִיבָא על ידי פתח זה.
