משנה
פּוֹתְחִין לוֹ לְאָדָם את נדרו בְּפתח של כְּבוֹד עַצְמוֹ, וּבְפתח של כְּבוֹד בָּנָיו, כגון באופן שנדר האדם לגרש את אשתו, פותחים את נדרו וְאוֹמְרִים לוֹ, אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָחָר אוֹמְרִים עָלֶיךָ, כָּךְ הִיא וֶסְתּוֹ [-דרכו והרגלו] שֶׁל פְּלוֹנִי, שמְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו, וְעַל בְּנוֹתֶיךָ יִהְיוּ אוֹמְרִים, בְּנוֹת גְּרוּשָׁה הֵן, וּמַה רָאֲתָה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ לְהִתְגָּרֵשׁ, והרי ודאי לא היה בעלה מגרשה אם לא שמצא בה ערוות דבר, ויאמרו שהבנות דומות לאמן, הרי שנדר זה פוגם בכבוד עצמו ובכבוד בנותיו, וְאָמַר הנודר, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
מביאה עתה המשנה אופן שהנדר מתבטל מאליו, ללא פתח, מחמת שיש בו טעות: אמר הנודר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא לִפְלוֹנִית שהיא כְּעוּרָה, ונמצא שטעה בדעתו וַהֲרֵי הִיא נָאָה, או שאמר שלא ישאנה מחמת שהיא שְׁחוֹרָה, ונמצא שטעה וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה, קְצָרָה וַהֲרֵי הִיא אֲרֻכָּה, הרי לא חל נדרו ומותר הוא לישא אותה, ומבארת המשנה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂית אֲרֻכָּה, והיינו שנעשה בה שינוי, שהרי אם כן זהו שינוי שנולד עתה, וגם לדעת הסובר שפותחים בדבר הנולד, צריך לפתוח ולהתיר לו את נדרו, אֶלָּא כאן הוא מתבטל מאליו לדברי הכל, לפי שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת, שטעה בדעתו ומחמת כן נדר, וכשמתבררת לו האמת הרי הנדר מותר מאליו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, וּמַעֲשֵׂה היה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָה, כלומר, נדר שלא ישאנה מחמת שהיתה כעורה בעיניו, וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְיִפּוּהָ על ידי שהאכילוה והשקוה והלבישוה בבגדים נאים, ובא אותו נודר לראותה, וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּנִי, האם מִזּוֹ נָדַרְתָּ, אָמַר לוֹ – השיב לו אותו אדם, לַאו, שאילו הייתי רואה אותה כפי שהיא עכשיו, לא הייתי נודר שלא אשאנה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. [ובמשנה מובא סיום המעשה, 'בְּאוֹתָה שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיוּת מְנַוַולְתָן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֵינָּה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֵינָּה'].
גמרא
שנינו במשנה, 'ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה' וכו'. תמהה הגמרא, מַעֲשֶׂה לִסְתֹר – וכי מביאה המשנה מעשה הסותר את דבריה, כלומר, הרי בתחילה אמרה המשנה בפירוש שההיתר אינו מחמת שהיתה כעורה ונעשית נאה, אלא כיון שהנדר מוטעה מתחילתו, שטעה וחשב שהיא כעורה והתברר שהיתה נאה, ואילו באותו מעשה של רבי ישמעאל מוכח ההיפך, שגם אם היתה בתחילה כעורה, ונעשית נאה, ניתן להתיר את נדרו.
מתרצת הגמרא, אכן אין המעשה בא לסייע, אלא בא לחלוק, וחִסּוּרֵי מֶחְסְרָא – יש חסרון במשנתנו, וְהָכִי קָתָּנֵי – וכך יש לשנותה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חולק על דברי תנא קמא, ואוֹמֵר, אֲפִילוּ אם היתה כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית נָאָה, אפשר להתיר לו את נדרו בפתח זה, כיון שהוא סובר שפותחים בדבר הנולד (ר"ן), ועל כך הביאה המשנה מעשה זה, וּמַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכוּ'.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא שאין פותחים בנולד, ורק אם התברר שהיה נדרו בטעות, הרי הוא מותר אפילו ללא פתח כלל.
סְלִיק פִּירְקָא
