מבררת הגמרא, דין זה ששנינו במשנה, שאם מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, ומפר האב לבדו, מְנָא לָן – מנין יש ללומדו. ומבארת, אָמַר רַבָּהּ, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק בענין זה, (במדבר ל ז) 'וְאִם הָיוֹ תִּהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ', ולכאורה כפילות הלשון של 'היו תהיה' מיותרת היא, אלא יש לדרוש מכך שכוונת הפסוק לשתי 'הויות', ומַקִּישׁ הכתוב קוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה – דין האב קודם שהתארסה בתו כלל, לְקוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה – לדין האב אחרי שהיתה בתו מאורסת ומת הארוס, ועדיין לא התארסה בשנית, מַה קוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה – כשם שלפני שהתארסה הבת כלל, האָב מֵפֵר לְחוּדֵיהּ [-לבדו], אַף קוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה – גם לאחר שמת הארוס, האָב מֵפֵר לְחוּדֵיהּ.
מקשה הגמרא, וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי – שמא נאמר שדין זה הוא רק בִּנְדָרִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ לְאָרוּס, כלומר, שלא שמע אותם הארוס בעודו חי, ולא היה יכול להפירם, אֲבָל נְדָרִים שֶׁנִּרְאוּ לְאָרוּס, ששמע אותם ולא הפיר אותם, לֹא מֵפֵר אָב לבדו לאחר מיתת הארוס.
מתרצת הגמרא, אִי בִּנְדָרִים שֶׁלֹּא נִרְאוּ לְאָרוּס, אין צורך בפסוק זה להשמיענו שהאב יכול להפר לבדו, אלא מֵהפסוק 'בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ' (במדבר ל יז) נַפְקָא – יש ללמוד זאת, שהרי כיון שהתאלמנה מן האירוסין, הרי היא חוזרת לגמרי להיות ככל נערה שהיא ברשות אביה, וכשם שנערה שלא התארסה מעולם אביה מפר את נדריה, כך זו שהתארסה והתאלמנה אביה מפר את נדריה, ואם כן לשם מה הוצרך הפסוק לומר 'ואם היו תהיה לאיש', ללמד שקודמי הויה שניה האב מפר לבדו, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מפסוק זה, דַּאֲפִילוּ בִּנְדָרִים שֶׁנִּרְאוּ לְאָרוּס, והיה יכול להפירם ולא הפירם, אם מֵת [הַבַּעַל], נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, והרי הוא מפר לבדו את הנדר.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא בענין זה, אֵימָתַי אָמְרוּ שאם מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, והוא מפר לבדו את הנדר, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבַּעַל את הנדר קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְהֵפֵר, אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בּוֹ בַּיּוֹם, שבאופן זה אין שתיקתו נחשבת כקיום, זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ, מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, והרי הוא מפר לבדו. אֲבָל אִם שָׁמַע הארוס וְקִיֵּם את הנדר, אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, שבאופן זה שתיקתו עד סוף היום נחשבת כקיום, אֵין האב יָכוֹל לְהָפֵר.
מוסיפה הברייתא, שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת הָאָב, זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ במשנתנו, שאם מֵת הָאָב לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לְבַעַל, ואין הבעל יכול להפר את חלקו של האב [ואף שהאב עצמו כבר הפר את חלקו, מכל מקום כיון שיש לאב חלק מסוים אף בחלקו של הבעל, שמחמת כן אין הבעל מפר אלא בשותפות האב, וכמבואר בהמשך הברייתא, לכן לאחר שמת האב אין הבעל יכול להפר כלל, ואפילו את חלק עצמו, כיון שאפילו אותה זכות שיש לאב בחלקו של הבעל, אינה עוברת לרשות הבעל לאחר מיתת האב (נמוקי יוסף)]. שָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הָאָב לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת הַבַּעַל, זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ במשנתנו שאם מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, ומפר האב את נדרה. שָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הָאָב לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת, אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר, שֶּׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת האב.
שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הַבַּעַל לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת, חוֹזֵר הָאָב וּמֵפֵר חֶלְקוֹ שֶׁל בַּעַל, וכפי שהתבאר, שרשותו של הבעל מתרוקנת אל האב, ולכן הגם שכבר הפר לה האב קודם מיתת הבעל, הועילה הפרה זו רק לחלקו של האב, ועתה שמת הבעל, צריך האב לחזור ולהפר גם את חלק הבעל שהגיע לרשותו עתה. אָמַר רַבִּי נָתָן, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שלאחר מיתת הבעל יכול האב להפר את חלקו, וְאילו בֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים שבאופן זה אֵין האב יָכוֹל לְהָפֵר לאחר מיתת הבעל.
מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – במה נחלקו בית שמאי ובית הלל. ומבארת, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי – סוברים, מֵיגַז גַיֵיז בַּעַל פַּלְגָּא – הבעל, בהפרתו, 'חותך' לגמרי חצי מהנדר, וְאָב פַּלְגָּא – והאב בהפרתו חותך את מחצית הנדר השניה, ואין כל שייכות בין שני החלקים, הִלְכָּךְ – ולכן באופן שמת הבעל, האב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר אֶלָּא את חֶלְקוֹ שֶׁל הבַּעַל, שהגיע כעת לרשותו, וּמֵפֵר חלק זה בְּיוֹם המִיתָה של הבעל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כַּמָּה יָמִים אַחַר יום שְׁמוּעָה של האב [וכגון שהאב שמע ביום ראשון והפר את חלקו, והבעל שמע ביום שלישי ומת בו ביום, שהאב יכול להפר את חלק הבעל ביום שלישי, כיון שחלק זה הגיע לרשותו רק עתה, ונחשב כ'יום שמעו']. וּבֵית הִלֵל סָבְרֵי – סוברים, מִיקְלַשׁ קָלִישׁ – הבעל בהפרתו, מחליש את כח הנדר כולו במחצית, והאב בהפרתו מחליש במחצית נוספת, ובכך מתבטל הנדר לגמרי, וּמִשּׁוּם הָכִי – ולכן, באופן שמת הבעל כמה ימים לאחר ששמע האב והפר את חלקו, אף שחלק הבעל הגיע לרשות האב, מכל מקום האב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר כעת את חֵלֶק הַבַּעַל, מאחר ובהפרה זו הוא צריך להחליש את כח כל הנדר, וגם את החלק שהגיע לרשותו, והרי חלק זה הגיע לרשותו כבר לפני כמה ימים, וכיון שלא הפר חלק זה ביום שמעו [שהרי באותו יום עדיין היה הבעל חי ולא היה חלק זה ברשות האב], אינו יכול להפירו עתה. אֶלָּא אִם כֵּן מֵת הבעל בּוֹ בַּיּוֹם ששמע האב, שֶׁבאופן זה עדיין לא הסתיים 'יום שמעו' של האב עצמו, וחוֹזֵר האב וּמֵפֵר הַכֹּל כְּאֶחָד, כיון שעתה כל הנדר ברשותו, ועדיין כל הנדר נחשב כ'יום שמעו'. פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי נָתָן, וְאַלִּיבָּא – וכשיטתם דְּבֵית הִלֵל, דְּסוּגְּיָין כְּוָותֵיהּ – כיון שסוגיית הגמרא היא כן.
