וְהֵיכָא דְּשָׁמַע אֲבוּהָּ – ובאופן ששמע האב את נדרה, וְהֵפֵר לָהּ, וּבָתַר כַּמָּה יוֹמֵי – ולאחר כמה ימים שָׁמַע האָרוּס, וְהֵפֵר גם הוא בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, הַוְיָא הֲפָרָה – הרי זו הפרה המועילה, ומצטרפות שתי ההפרות לבטל את הנדר לגמרי, ומבאר הרמב"ן, דַּאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר מִיקְלַשׁ קָלִישׁ – גם לשיטת בית הלל, שכל אחד מהם מחליש את כח כל הנדר, והתבאר לעיל שלדעתם אם מת הבעל לאחר כמה ימים מיום הפרתו של האב, אין האב יכול לחזור ולהפר את חלקו של הבעל, זהו רק כשמת הבעל, וצריך האב להפר את חלק הבעל, ואינו יכול לעשות כן כשכבר עברו כמה ימים מעת הפרתו שלו, אבל כִּי אִיתַנְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – כששניהם חיים ומפירים, כָּל חַד וְחַד הוּא דְּמִקְלִישׁ דְּנַפְשֵׁיהּ – כל אחד מהם מחליש את החלק שלו, וְרַחְמָנָא אָמַר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דְּנַפְשֵׁיהּ – ואמרה התורה שיכול כל אחד מהם להפר ביום ששמע הוא עצמו, וְלֹא שָׁמְעוֹ דְּחַבְרֵיהּ – ואין צורך שיפר ביום ששמע חבירו.
ומוכיח הרמב"ן את דבריו, תֵּדַע שכך הוא הדין, דְּהָא קָתָּנֵי בְּרַיְתָא – שהרי שנינו בברייתא זו, 'אוֹ שֶׁשָּׁמַע וְשָׁתַק וּמֵת בּוֹ בַיּוֹם' וְכוּ', שבאופן זה יכול האב להפר את חלק הנדר שקיבל מהבעל שמת, וְקָתָנֵי נַמִּי – וכן שנינו שם שאם שָׁמַע הבעל וְשָׁתַק, וּמֵת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, אֵין האב יָכוֹל לְהָפֵר את חלק הבעל, דְּאַלְמָא – ומוכח מכך, שאם שָׁמַע הבעל וְהֵפֵר, אֲפִילוּ אם מת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, וְיָכוֹל הוּא לְהָפֵר לבדו, וְאִי כִּי אִיתָא לְבַעַל מֵחַיִּים נַמִּי – ואם נאמר שגם באופן שהבעל עדיין חי, וְהֵפֵר את חלקו, לֹא מָצֵי מֵפֵר אָב אֶלָּא בּוֹ בַּיּוֹם דְּבַעַל – אין האב יכול להפר את חלקו אלא באותו יום ששמע הבעל, כִּי מֵת – אם כן כשמת הבעל, הֵיכִי נִתְרוֹקְנָה לָאָב רְשׁוּת שֶׁאֲפִילוּ בְּחֶלְקוֹ אֵין לוֹ בּוֹ הֲפָרָה – איך יתכן שתתרוקן לאב רשותו של הבעל, ויוכל להפר את כל הנדר, כאשר אפילו את החלק של עצמו לא היה האב יכול להפר מחמת שלא שמע את הנדר באותו יום ששמעו הבעל. אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ – אלא ודאי מוכח מברייתא זו, דְּכָל חַד וְחַד דְּנַפְשֵׁיהּ מִקְלִישׁ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ – שכל אחד מהם, מהאב והבעל, מחליש את חלקו בנדר ביום ששמע על כך, מַר דְּהוּא קַמָּא – הראשון מביניהם, האב או הבעל, מַקְלִישׁ לֵיהּ מִן מַלְקוֹת – מחליש את הנדר, ובמקום שיהא זה לאו דאורייתא שיש בו מלקות, גורם הוא שאם תעבור הנערה על נדרה תהיה פטורה ממלקות, וְאַכַּתִּי אִיסּוּרָא עֲלֵיהּ – אך עדיין מוטל עליה איסור תורה שאין בו מלקות, כיון שלא התבטל הנדר לגמרי, וּמַר דְּהוּא בַּתְרָא – והשני מביניהם שמפר את הנדר, הבעל או האב, מַקְלִישׁ לֵיהּ מֵאִיסּוּרָא – מחליש את הנדר גם מהאיסור עצמו, ומתירו לגמרי.
וּמִיהוּ – ואמנם, כִּי נִתְרוֹקְנָה לוֹ רְשׁוּת חֲבֵרוֹ – כאשר מת הבעל, והתרוקנה רשותו לאב, המפר עתה את הנדר כולו לבדו, וַדַּאי מִסְתַּבְּרָא לָן דְּבָעִינָן בּוֹ בְּיוֹם – ודאי מסתבר שצריך האב להפר את הנדר באותו היום ששמע הבעל את הנדר, וכגון שמת באותו היום, דְּלֵיכָּא דְּמֵיפֵר אֶלָּא בּוֹ בְּיוֹם שְׁמִיעָה – שהרי לא מצאנו שיכולים האב או הבעל להפר את הנדר אלא ביום ששמעוהו, ולא למחרת, וְהַיְינוּ דְּקָתָנִי מַתְנִיתָא – וזהו הדין ששנינו בברייתא, בדברי רבי נתן, בֵּית הִלֵל אוֹמְרִים, אֵין יָכוֹל לְהָפֵר, וּכְדִפָרְשִׁינָן – וכפי שפירשנו לעיל את שיטת בית הלל, שכיון שכל אחד מהם מחליש את כח הנדר, יש צורך שתהיה ההפרה של האב באותו יום ששמע הבעל, ולא לאחריו.
