וְהֵיכָא – ובאופן דְּנָדְרָה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, וְשָׁמַע בַּעֲלָהּ, וְהֵפֵר לָהּ את נדרה, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ, הֲפָרָתוֹ הֲפָרָה, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (במדבר ל יג) 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וְה' יִסְלַח לָהּ', ואמרו על כך בברייתא, 'בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְכוּ' באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין, ומטמאה למתים', כִּדְאִיתָא בְּשִׁלְהֵי הִלְכוֹת שַׁבָּת – כפי שהביא הרי"ף בסוף מסכת שבת, הרי מבואר בברייתא זו שגם כשלא ידעה שבעלה הפר לה את נדרה, הנדר מופר [אלא שצריכה על כך סליחה מה', כיון שהתכוונה לעבור עבירה]. וּתְנָן נַמִּי – וכן שנינו גם במשנה במסכת נזיר (כג.), הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, כדין העוברת על איסור תורה. הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, הרי שהפרת הבעל מועילה לה אף כשאינה יודעת על כך. ומביא הרמב"ן את סיום המשנה שם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, מאחר והיה הנדר מופר ולא עברה על איסור תורה, תִּסְפֹּג על כל פנים מַכַּת מַרְדוּת מדרבנן, כיון שהיתה כוונתה לעבור על איסורי תורה. פוסק הרמב"ן, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּלֵיכָּא דְּפָלִיג עֲלֵיהּ – מאחר ואין מי שחולק עליו בדין זה, שלוקה מכת מרדות מדרבנן.
שנינו במשנה במסכת שבת, 'וְנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַׁבָּת'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, האם דין זה הוא דוקא כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן אֶפְשָׁר מִבְּעוֹד יוֹם – כשלא היתה אפשרות להתיר את הנדר בערב שבת, שאז התירו לו להשאל על נדרו בשבת, אוֹ אֲפִילּוּ כְּשֶׁהָיָה לָהֶן אֶפְשָׁר – גם אם היה יכול להתיר את נדרו בערב שבת ולא עשה כן, מכל מקום התירו לו להשאל על נדרו בשבת, כיון שיש בכך צורך השבת.
פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממעשה שהיה, דְּאִזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנָן – מכך שהוזקקו חכמים בשבת להתיר נדר שהיה בו צורך לשבת עצמה, לִבְרֵיהּ [-לבנו] דְּמַר זוּטְרָא, בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, והיה זה אֲפִלּוּ בִּנְדָרִים שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לָהֶן מִבְּעוֹד יוֹם – שהיה יכול להתירם מערב שבת, ומוכח שהיתר זה של המשנה הוא אפילו בנדרים שיכל להתירם מערב שבת.
סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימָר – היה רב יוסף סבור לומר, שדין זה האמור במשנה, שנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים בְּשַׁבָּת, בְּיָחִיד מֻמְחֶה המתיר את הנדר לבדו, אִין – אכן מותר הדבר, אבל בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, לֹא – אין מתירים נדרים בשבת. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו לאסור להתיר את הנדר בשלשה הדיוטות, מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּדִינָא – כיון שנראה הדבר כמושב בית דין, והרי אסרו חכמים לבית דין להתכנס בשבת, מחשש שמא יבואו לכתוב את פסק הדין. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, אין הדבר כן, אלא גם שלשה הדיוטות רשאים להתיר את הנדר בשבת, והטעם לכך, כֵּיוָן דִּסְבִירָא לָן – כיון שאנו סוברים להלכה, שהיתר נדרים נעשה אֲפִלּוּ מְעוּמָּד – גם כאשר המתירים עומדים על רגליהם, בשונה ממושב בית דין שבו צריכים הדיינים לשבת, וְכן נעשה היתר הנדרים אֲפִלּוּ בִּקְרוֹבִים – קרובי משפחה של המבקש להתיר את נדרו, בשונה מבית דין שבו אסור שיהיו הדיינים ובעלי הדין קרובים זה לזה, וְכן נעשית התרת הנדרים אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, בשונה מדין שצריך להיעשות דוקא ביום, לֹא מִיתְחָזֵי כְּדִינָא – אין התרת נדרים נראית כמו דין, ולכן אין כל חשש להתיר נדרים בשבת אפילו על ידי שלשה הדיוטות.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, כך היא ההֲלָכָה, נִשְׁאָלִין לִנְדָרִים אפילו כאשר המתיר את הנדר עוֹמֵד, וַאֲפִלּוּ כשהוא יְחִידִי, אם הוא מומחה, וּבַלַּיְלָה, וּבְשַׁבָּת, בנדרים שיש בהתרתם צורך לשבת עצמה, וּבִקְרוֹבִים, וְההיתר להשאל לנדרים בשבת הוא אֲפִלּוּ כאשר הָיָה לָהֶן אֶפְשָׁר מִבְּעוֹד יוֹם – גם כאשר היתה לנודר אפשרות להשאל על נדרו מערב שבת, אם אכן יש בהם צורך לשבת.
