אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל – חכם שהתיר את הנדר על ידי פתח, אך במקום לומר לשון 'מותר לך' אמר 'מופר לך', כלשון הפרתו של הבעל, וּבַעַל הבא להפר את נדר אשתו, שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם 'מותר לך', במקום לומר 'מופר לך', לֹא אָמַר כְּלוּם, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נאמר בתחילת פרשת נדרים (במדבר ל ב) 'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה", ומלשון 'זֶה הַדָּבָר' דרשו חכמים שרק חָכָם מַתִּיר, וְאֵין הַבַּעַל מַתִּיר, אלא מיפר. וכן רק הבַּעַל מֵיפֵר, וְאֵין חָכָם מֵיפֵר, אלא מתיר.
וְהֵיכָא דְּנָדְרָה אִשָּׁה מִן מִידִי – ובאופן שנדרה אשה נדר ואסרה על עצמה דבר מסוים, וְאַתְיָא חֲבֶרְתָּהּ וְאַתְפִּיסָה בְּנִדְרָהּ – ובאה חברתה ורצתה לידור כמותה, ובמקום לומר את כל לשון הנדר, התפיסה את נדרה בנדר חברתה, כְּגוֹן דְּנדרה האשה שתהא אסורה בפרי מסוים, ואָמְרָה חברתה 'וַאֲנִי', כלומר, גם אני אהיה אסורה באותו פרי, שבאופן זה חל הנדר השני גם הוא, וּלאחר זמן אָתָא – בא הבַּעַל אוֹ האָב וְהֵפֵר לָהּ, לראשונה, הִיא שָׁרְיָא – הראשונה מותרת, כיון שהופר נדרה, וְאילו חֲבֶרְתָּהּ אֲסִירָא – נשארה אסורה. מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּחָכָם, שאם נדר האדם נדר, ובא חבירו והתפיס את דבריו בנדר חבירו, וכגון שאמר 'ואני', ונשאל הראשון לחכם על נדרו, והתיר לו את נדרו, כשם שמתבטל נדרו של הראשון, כך מתבטל נדרו של השני. מַאי טַעֲמָא – ומהו טעם החילוק ביניהם, חָכָם, מִעַקָּר עָקַר לֵיהּ לְנֶדֶר – עוקר הוא את הנדר מעיקרו, והרי זה כאילו לא נדר מעולם, וממילא התבטל גם נדרו של השני שהתפיס את דבריו בדברי הראשון, שהרי התברר עתה למפרע שלא היה בדברי הראשון כל נדר, אבל בַּעַל או אב, מֵיגַז גָּיֵיז לֵיהּ – הרי הוא 'חותך' את הנדר מִכָּאן וּלְהַבָּא, אך אין הנדר מתבטל למפרע מעיקרו, וכיון שהשניה התפיסה את נדרה בנדר הראשונה בזמן שהיה הנדר קיים, הועילו דבריה וחל עליה נדרה, והביטול שביטל הבעל את הנדר לאחר זמן אינו ענין כלל להתפסתה של השניה [ומחמת כן אם עברה האשה על הנדר ואחר כך הפר לה בעלה, אין הפרתו מועילה לפוטרה מעונש על מה שעברה על הנדר קודם הפרתו, וחייבת מלקות אם עשתה כן במזיד, וקרבן אם עברה עליו בשוגג].
דין נוסף: וְהֵיכָא דְאִתְפִּיס בַּעַל גוּפֵיהּ בְּנִדְרָהּ – ובאופן שנדרה האשה נדר, ובעלה בעצמו התפיס את נדרו בדבריה, וכגון שאמר 'ואני', תּוּ לֹא מָצֵי מֵיפֵר – שוב אינו יכול להפר לה את נדרה לעולם, דִּכְמַאן דְּקַיְימֵיהּ לְגַמְרֵי דָּמֵי – שהרי התפסת דבריו בנדרה הרי זה כקיום גמור, שמוכיח בדבריו שרצונו שיתקיים הנדר, והרי לאחר שקיים הבעל את הנדר אינו יכול להפירו עוד [ואף שלא אמר בפירוש לשון הקמה, הרי התבאר לעיל שאין צורך דוקא בלשון הקמה, אלא די בכך שמגלה דעתו שנח לו בקיום הנדר (ריטב"א)].
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אף על פי שבעל או אב השותקים ביום שמיעת הנדר אינם יכולים עוד להפירו, היינו כיון ששתיקתו נחשבת כהסכמה לנדר, אבל הַשּׁוֹתֵק עַל מְנַת לְמֵיקַט – כדי לצער את אשתו או את בתו בכך שתחשוב שהנדר קיים, אך לא היתה כוונתו באמת לקיים את הנדר, הרי זה מֵיפֵר אֲפִלּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ מִכַּמָּה מַתְנִיָּיתָא – שהרי הקשתה עליו הגמרא מכמה ברייתות, וְאַסְקִינָן בְּכֻלְּהוּ תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי (יוחנן) [חֲנִינָא] תְּיוּבְתָּא – והסיקה הגמרא לגבי כל הקושיות הללו שאכן הן קושיות גמורות על דברי רבי חנינא, וכיון שכך אין לפסוק הלכה כמותו, אלא אפילו השותק רק כדי לצער את בתו או את אשתו, כיון ששתק כל יום שמיעתו, שוב אינו יכול להפר לעולם.
סְלִיק פִּירְקָא
