כפי שהתבאר בפרקים הקודמים, יכול האב להפר את נדרי בתו הנערה, וכן יכול הבעל להפר את נדרי אשתו. אמנם, אין הם יכולים להפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש של האשה [כגון שנדרה שלא תאכל פירות], שנאמר (במדבר ל יד) 'כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', וכן נדרים שבינו לבינה [וכגון שנדרה שלא תתקשט], שנאמר (במדבר ל יז) 'בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ'. בפרק זה יבוארו מה הם הנדרים הנחשבים כ'עינוי נפש', ומה הם הנדרים הנחשבים כדברים שבינו לבינה.
משנה
אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא [-הבעל] מֵיפֵר, נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, כגון 'אִם אֶרְחַץ', וְ'אִם לֹא אֶרְחַץ', 'אִם אֶתְקַשֵּׁט', וְ'אִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, ובגמרא יבוארו דברי תנא קמא, ובמה נחלק עליו רבי יוסי, ומוסיף רבי יוסי ואומר, [וְאֵלּוּ הֵן נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ], כגון שאָמְרָה האשה, קוֹנָם פֵּרוֹת הָעוֹלָם עָלַי – ייאסרו כל פירות העולם עלי, הֲרֵי זֶה יָפֵר, כיון שיש לה עינוי בכך שאינה יכולה לאכול פירות כלל. אבל אם נדרה ואמרה פֵּרוֹת מְדִינָה זוֹ יהיו אסורות עָלַי, אין בכך עינוי נפש, שהרי יכולה היא לאכול פירות על ידי שיָבִיא לָהּ בעלה פירות מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. נדרה ואמרה פֵּרוֹת חֶנְוָנִי זֶה עָלַי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שהרי אין בכך משום עינוי נפש, שבידו להביא לה פירות מחנוני אחר. וְאִם לֹא הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ של הבעל אֶלָּא מִמֶּנּוּ, שרק הוא מסכים למכור לו בהקפה, יש בכך עינוי נפש, שהרי אם לא יקנה אצל חנוני זה, לא יוכל לקנות אצל אחרים, ולכן הֲרֵי זֶה יָפֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי [ובגמרא יבואר מדוע חזרה המשנה ואמרה 'דברי רבי יוסי', והלא כבר בתחילת הדברים כתבה המשנה 'אמר רבי יוסי'].
גמרא
שנינו במשנה, 'אלו נדרים שהוא מיפר, נדרים שיש בהן עינוי נפש'. תמהה הגמרא, וכי רק נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ הוּא דְמֵיפֵר [-יכול הבעל להפר], ואילו נדרים שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, אֵינוֹ מֵיפֵר, וְהָתַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק בסוף פרשת נדרים (במדבר ל יז) 'אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב לְבִתּוֹ', מְלַמֵּד שֶׁהַבַּעַל מֵיפֵר בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, ואף שאין בהם משום עינוי נפש. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה ביישוב קושיא זו, אכן, הָלֵּין וְהָלֵּין מֵיפֵר – אלו ואלו מיפר הבעל, גם נדרי עינוי נפש וגם נדרים שבינו לבינה, וְהַוְיָא – ובשני האופנים הרי זו הֲפָרָה לְעוֹלָם, דַּאֲפִילוּ כִּי מְגָרֵשׁ לָהּ – שגם אם לאחר זמן יגרשנה, לֹא חָאִיל נִדְרָהּ – אין נדרה חל עליה מחדש, אלא כיון שהפר לה בעלה התבטל הנדר לעולם, ובדין זה באמת אין חילוק ביניהם, אֶלָּא החילוק הוא לענין זה, שנִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, מֵיפֵר הבעל בֵּין לְגבי עַצְמוֹ בֵּין לְגבי אֲחֵרִים, ואילו נדרים שאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, אלא הם דברים שבינו לבינה, רק לְעַצְמוֹ מֵיפֵר, אבל דְּבָרִים שֶׁבֵּינָהּ לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ מֵיפֵר, וְהָכֵי קָתָּנֵי – וכך כוונת משנתנו, אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁמֵּפֵר בֵּין לְעַצְמוֹ ובֵין לַאֲחֵרִים, נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בהן עִנּוּי נֶפֶשׁ.
מוסיף הרמב"ן ואומר, תַּשְׁלוּם [-סיום] בְּרַיְיתָא זוֹ הוא בְּסִפְרִי (במדבר קנה), אֵין לִי לדרוש דינים אלו אֶלָּא לגבי בַּעַל, שֶׁאֵין מֵיפֵר אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וּנְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, שהרי פסוקים אלו נאמרו לגבי הבעל, הָאָב מִנַּיִן – מנין לנו שגם האב מפר רק נדרים אלו, הֲרֵי אַתָּה דָּן וְכוּ' [וכאן מנסה הספרי ללמוד את דין הבעל מדין האב, ודוחה זאת, ומסיים הספרי] לֹא זָכִיתִי לַדִּין – אי אפשר ללמוד את דינו של האב מדינו של הבעל בדרכים אלו, תַּלְמוּד לוֹמַר [-לכך נאמר] (במדבר ל יז) 'אֵלֶּה הַחֻקִּים וְגו' אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ', עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מַקִּישׁ אֶת הָאָב לַבַּעַל, מַה הַבַּעַל אֵינוֹ מֵיפֵר לאשתו אֶלָּא נְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּנדרים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, אַף הָאָב וְכוּ' אינו מפר לבתו אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה.
וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי בַּיְרוּשַׁלְמִי – וכן מצאנו גם בירושלמי (פי"א ה"א), דְּאָמְרֵי – שכך אמרו שם, כְּתִיב – נאמר בפסוק (במדבר ל יד) 'כָּל נֶדֶר וְכָל שְׁבוּעַת אִסָּר לְעַנּוֹת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא שיכול הבעל להפר לאשתו נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, אבל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ מִנַּיִן שיכול הוא להפר לה, לכך נאמר (במדבר ל יז) 'בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ'. עַד כְּדוֹן – עד עתה למדנו דינים אלו בְּבַעַל, בְּאָב מִנַּיִן, שאינו מפר לבתו אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש או שבינו לבינה, יש ללומדם זה מזה, מַה הַבַּעַל אֵינוֹ מֵיפֵר אֶלָּא נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אַף הָאָב אֵינוֹ מֵיפֵר אֶלָּא נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. מסיים הרמב"ן ואומר, וְאַף עַל גַּב דְּהָא מִילְּתָא לֹא מִפַרְשָׂא בִּגְּמָרִין – ועל אף שדינים אלו אינם מבוארים בגמרא שלנו, והיינו בתלמוד בבלי, שגם האב אינו מפר לבתו אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, דִּבְרֵי תּוֹרָה עֲנִיִּין בִּמְקוֹמָם וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר, כֻּלָּן צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פּוֹתֵחַ, ויש ללמוד דינים אלו מהספרי והירושלמי שהובאו לעיל. וְאַשְׁכְּחָן לְמִקְצָת רַבְּוָותָא בְּהָא – ומצאתי למקצת רבותינו בדינים אלו מִילֵּי דְּלֹא דַּיְיקֵי וְלֹא מִסְתַּבְּרֵי – דברים שאינם מדוקדקים ואינם מסתברים, וּלְהָכֵי לֹא כָּתְבִינַן לְהוּ – ולכן לא כתבתי אותם [כוונת הרמב"ן לשיטת הרמב"ם, שכל הדינים הללו נאמרו רק לגבי בעל המיפר את נדרי אשתו, אבל האב מפר את כל נדרי בתו, שנאמר לגבי הפרת האב (במדבר ל ו) 'כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם'].
