שנינו במשנה כדוגמא לנדר שיש בו עינוי נפש, כגון שאמרה 'אִם אֶרְחַץ', מבררת הגמרא, הֵיכֵי קָאָמְרָה – באיזו לשון נדר מדובר, והרי אם היתה כוונת המשנה לנדר רגיל, שנדרה שלא תרחץ, היה לה לומר 'קונם שלא ארחץ', ואילו מלשון 'אם ארחץ' משמע שלא אסרה את הרחיצה עצמה, אלא השתמשה ברחיצה כתנאי לנדר אחר. ומסיקה הגמרא, אָמַר רָבָא, באמת העינוי הוא בהמנעות מהרחיצה, וגם הנדר וגם התנאי שייכים לרחיצה, והיינו באופן דְּאָמְרָה, הֲנָאַת רְחִיצָה תהא אסורה עָלַי לְעוֹלָם, אִם אֶרְחַץ, נמצא שבין כך ובין כך באה לידי עינוי נפש בהימנעות מרחיצה, או שלא תקיים את התנאי ולא תרחץ כלל, או שתרחץ פעם אחת ותאסר ברחיצה לעולם, וכיון שיש בכך עינוי נפש יכול הבעל להפר לה. ממשיך רבא ומבאר גם את האופן השני שנקטה המשנה, לשון 'אם לא ארחץ', וְהיינו שאמרה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶרְחַץ. ומוסיף רבא ומבאר את הדוגמא השניה שנקטה המשנה, 'אם אתקשט' היינו שנדרה ואמרה הֲנָאַת קִשּׁוּט תהא אסורה עָלַי לְעוֹלָם, אִם אֶתְקַשֵּׁט פעם אחת, ונמצא שאינה יכולה להתקשט ויש בכך עינוי נפש, וְ'אם לא אתקשט' היינו כשאמרה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט. ומבאר רבא לפי זה את המחלוקת במשנתנו, דְּרַבָּנָן סָבְרֵי – חכמים סוברים, שההימנעות מרְחִיצָה, וְכן ההמנעות מקִשּׁוּט, עִנּוּי נֶפֶשׁ הֲווּ – הרי הם בכלל עינוי נפש, ויכול הבעל להתירם, וְאילו רַבִּי יוֹסֵי סָבַר, לָאו עִנּוּי נֶפֶשׁ הֲווּ – אין בכך משום עינוי נפש, ואין הבעל יכול להתיר נדרים אלו.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה היא כדברי חכמים, שיש בהימנעות מרחיצה וקישוט משום עינוי נפש, דְיָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים. וְעוֹד טעם לפסוק כחכמים, כיון דְּאַמוֹרָאֵי אָמְרֵי כְּוָותַיְיהוּ – כיון שהאמוראים נקטו כדבריהם, שיש בכך עינוי נפש.
ומוסיף הרמב"ן, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֻּלָּהּ פִּרְקִין – כל המשניות שבפרק זה כדעת רַבִּי יוֹסֵי הִיא, ומבאר רב הונא את דבריו, מִמַּאי – מהיכן יש ללמוד דבר זה, דְּכֵיוָן דְּקָתָּנֵי – מאחר ואמרה משנתנו 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ', ועל זה המשיך רבי יוסי ואמר שנדרי עינוי נפש הם כגון שאסרה על עצמה את כל פירות העולם וכו', אם כן לָמָּה לִי תּוּ לְמִיתְנָא – מדוע הוצרכה המשנה לחזור ולומר בסיום דינים אלו 'דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי', שְׁמַע מִינָּה – ומוכח מכך שמִכָּאן וְאֵילָךְ כל המשניות שבפרק זה הם מדִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, ואם כן, כיון שמקובל בידינו ש'הלכה כסתם משנה', לכאורה יש לפסוק הלכה כרבי יוסי. דוחה זאת הרמב"ן, אֲפִלּוּ הָכֵי – אף על פי כן הלכה כחכמים, כיון דכּוּלְּהוּ – כל המשניות שבפרק זה, לָאו סְתָמֵי נִינְהוּ – לא נישנו כ'סתם משנה', אֶלָּא כוונת רב הונא שהרי זה כְּאִלּוּ כָּתוּב בְּכֻלָּן [-בכל המשניות] לשון 'דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי', ונמצא שהובאו דינים אלו כדעת יחיד, ולכן אין הכרח לפסוק הלכה כדבריו. הִילְכָּךְ – ולכן, לֹא מִיבַּעְיָא – אין צורך לומר לגבי אופן שנדרה שֶׁלֹּא אֶרְחַץ לְעוֹלָם, וְשֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט לְעוֹלָם, דְּהָוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, ויכול הבעל להפר לה, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם נדרה רק שֶׁלֹּא אֶרְחַץ הַיּוֹם, וְשֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט הַיּוֹם, הֲוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, כיון דְּנִוּוּל דְּיוֹמֵיהּ – אפילו ניוול של יום אחד על ידי הימנעות מרחיצה או הימנעות מקישוט, שְׁמֵיהּ נִוּוּל – נחשב הוא כניוול שיש בו עינוי נפש, וְיָפֵר הבעל את נדרה.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, דְּבָרִים [-נדרים] שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן משום עִנּוּי נֶפֶשׁ, מֵיפֵר הבעל בֵּין אם אלו דברים שבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, ובֵין אם הם דברים שבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים, וחלה הפרתו לעולם. אבל דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, רק אם הם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ מֵיפֵר, אבל אם הם בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים, אֵינוֹ מֵיפֵר. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד, אָמְרָה קוֹנָם כל פֵּרוֹת הָעוֹלָם עָלַי, הֲרֵי זֶה יָפֵר, כיון שיש בכך משום עינוי נפש. אבל אם אמרה קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה מלאכה לְפִי אַבָּא – עבור אבי, וּלְפִי אָבִיךָ – או עבור אביך, או לְפִי אָחִי, וּלְפִי אַחֶיךָ, וְכן אם נדרה שֶׁלֹּא אֶתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וּמַיִם לִפְנֵי בְּקָרְךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שאין האשה חייבת בעשיית דברים אלו, ואין בהימנעות מהם משום דברים שבינו לבינה. אבל אם נדרה שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל וְשֶׁלֹּא אֲפַקֵּס, שהם מיני קישוטי נשים, וְשֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי, הרי זה יָפֵר לה את נדרו מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ [ואף שהאשה משועבדת לבעלה לתשמיש, והיה ראוי לומר שלא יחול נדרה כלל, מבואר בגמרא שהברייתא עוסקת באופן שלא אסרה את תשמישה על בעלה, אלא שאסרה על עצמה את הנאת תשמישו, שבאופן זה אין מאכילים את האדם דבר האסור לו, ואם לא יפר לה את נדרה תישאר הנאה זו אסורה עליה]. ואם נדרה שֶׁלֹּא אַצִּיעַ מִטָּתְךָ, וְשֶׁלֹּא אֶמְזֹג לְךָ אֶת הַכּוֹס, וְשֶׁלֹּא אֶרְחַץ פָּנֶיךָ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ, שאילו הם דברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר, כיון שאין הנדר חל כלל, מאחר ואין אדם יכול לידור נדר ולהפקיע את שעבודו כלפי אדם אחר, ואף כאן אינה יכולה להפקיע את שעבודיה לבעלה על ידי נדר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אף על פי שאין נדרים אלו חלים, מכל מקום יָפֵר, מִשּׁוּם שנאמר (במדבר ל ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ', וסובר רבן גמליאל שמשמעות הפסוק היא שאפילו דיבור בעלמא, שאינו נדר, אין לאדם לחלל, ולכן יפר לה גם דברים אלו, כדי שלא תעבור על דבריה כלל.
דָּבָר אַחֵר – דרשה אחרת הנלמדת מפסוק זה, 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ', מִכָּאן יש ללמוד לֶחָכָם שנדר נדר, שֶׁאֵין הוא מַתִּיר את נִדְרֵי עַצְמוֹ, אלא עליו ללכת לחכם אחר שיתיר לו את נדרו.
מוסיף הרמב"ן ומבאר, הָא דְּקָתָּנֵי הָכָא – מה ששנינו בברייתא זו, שאם נדרה שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל וְשֶׁלֹּא אֲפַקֵּס דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַוְיָין [-הם], וְלֹא דברים שיש בהם עִנּוּי נֶפֶשׁ, שיטת רַבִּי יוֹסֵי הִיא, שהוא סובר שההימנעות מקישוט אינה נחשבת עינוי נפש, אלא דברים שבינו לבינה, ולכן יכול להפרם רק לעצמו ולא לאחרים. אֲבָל לְרַבָּנָן במשנתנו עִנּוּי נֶפֶשׁ הֲווּ, וְיָפֵר לְעוֹלָם – ומפר אותם בין לעצמו ובין לאחרים, ואף לאחר שתתגרש לא יחולו עליה נדרים אלו.
