גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָא – למדנו בפרק ראשון של מסכת זו, רָבִינָא, הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לִדְבִיתְהוּ – רצה להתיר נדר של אשתו, עבורה [והיה זה נדר שאין בו עינוי נפש, ולכן לא היה יכול להפר לה (תוספות)], אָתָא לְקַמֵּיהּ דְרַב אַשִּׁי – בא רבינא לפני רב אשי, אָמַר לֵיהּ – ושאל רבינא את רב אשי, בַּעַל, מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ, כלומר, האם יכול הבעל להיות שליח של אשתו לבקש מחכם שיתיר את נדרה מחמת שהיא מתחרטת על כך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, אִי מִיכַנְפִין – אם אותם שלשה כבר התכנסו לצורך דבר אחר, אִין – יכול הוא לבקש מהם שיתירו את נדרה של אשתו, אִי לֹא – אך אם אינם מכונסים, והוא מכנסם לצורך התרת נדרה של אשתו, לֹא – אינו יכול לבקש מהם שיתירו את נדרה [וכטעם שיבואר להלן].
אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָּהּ תְּלַת – יש ללמוד ממעשה זה שלשה דינים בהלכות נדרים, שְׁמַע מִינָּהּ, בַּעַל נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ, בשונה משאר אדם, שאינו יכול להיעשות שליח עבור אדם אחר להתרת נדריו, כיון שצריך הנודר עצמו להיות בפני הדיינים כדי שיתירו את נדרו, אך לגבי בעל הקילו כיון שאשתו כגופו (רמב"ם, ר"ן), וּשְׁמַע מִינָּהּ, לֹא יָאֶה לְמֵישְׁרָא נִדְרָא בְּאַתְרָא דְּרַבֵּיהּ – אין ראוי לתלמיד להתיר נדר במקום רבו, ומבאר הרמב"ן איך לומדים זאת ממעשה זה, פֵּרוּשׁ, מִדְּלֹא אָמַר לֵיהּ לְתַלְמִידֵיהּ לְמִישְׁרָא לָהּ – מכך שלא אמר רבינא לאחד מתלמידיו להתיר לאשתו את הנדר, ואז לא היה צריך כלל להיעשות שליח עבורה, וְאָתָא לְקַמֵּיהּ – אלא טרח ובא בעצמו לפניו דְרַב אַשִּׁי. וּשְׁמַע מִינָּהּ, כִּי מִיכַנְפִין – אם כבר נאספו שלשת הדיינים קודם לכן לענין אחר, שַׁפִּיר דָּמִי – יכול הבעל להיעשות שליח עבור אשתו להתיר את נדרה אצלם, וְאִי לֹא – ואם אינם אסופים, לִיכַנְפֵי – וצריך הוא לאוספם כדי להתיר את הנדר, לֹא – אינו רשאי להתיר באופן זה את נדרה של אשתו. והטעם שלא התירו לו לאסוף דיינים שיתירו את נדרה, כיון שחששו חכמים שמא מתוך שהוא טרח לאוספם יוסיף על דברי אשתו כדי לְיַפּוֹת ולתקן את חרטתה, כדי שיתקבלו הדברים בעיני הדיינים ויתירו את נדרה. ורק אם כבר היו אסופים, שלא היתה לו טירחה בדבר, התירו לו להעביר את דברי חרטתה לדיינים שהם יתירו את נדרה.
תְּנָן – שנינו במשנה בְּמסכת נְגָעִים (פ"ב מ"ה), לגבי כהן הרואה נגעי צרעת כדי לטהרם או לטמאם, כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ, אלא צריך להראותם לכהן אחר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו, כיון שהקישה התורה את ראיית הנגעים לדיני תורה, וכשם שדיין פסול לדון את קרובו, כך אין כהן רואה נגעי קרובו. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים, שאינו יכול להפירם, אין הוא יכול להתירם התרת חכם, שמא יקל לה ולא ידקדק בדבר כראוי, אמנם זהו רק כשבא להתיר לבדו מדין יחיד מומחה, אבל יחד עם שנים אחרים יכול הוא להתיר לה.
וְאַשְׁכְּחָן בִּמְכִילְתִּין – ומצאנו במסכת זו, בפֶּרֶק נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, בִּגְמָרָא דְמַעֲרָבָא – בתלמוד ירושלמי, דְּגַרְסִינָן הָכִי – שכך אמרו שם, נָדְרָה, וְשָׁמַע בַּעֲלָהּ, (והפר) [וְלֹא הֵפֵר] לָהּ ביום שמעו, פְּשִׁיטָא שֶׁאֵינוֹ מֵפֵר לָהּ לְעִנְיַן הַבַּעַל – בודאי אינו יכול עוד להפר לה את נדרה בתורת 'בעל', שהרי כבר עבר יום שמעו, מַהוּ שֶׁיָּפֵר לָהּ לְעִנְיַן הַזָּקֵן – האם יכול הוא להפר לה בתורת 'חכם', המתיר את הנדר על ידי פתח. ומברר הירושלמי, מָה אֲנָן קַיָּימִין – באיזה אופן ניתן להסתפק ספק זה, אִם בִּנְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, הרי נִדְרֵי עַצְמוֹ הֵן, שהרי הנדרים נוגעים אליו, ואין אדם מפר את נדרי עצמו. אֶלָּא כִּינָן קַיָּימִין – ודאי מדובר בִּנְדָרִים שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים, וְלָאו מַתְנִיתָא הִיא – והאם אין זה הדין ששנינו במשנה בנגעים, אַף לֹא [-אין האדם יכול להתיר] נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. משיבה על כך הגמרא, וְלָא ר' יְהוּדָה הִיא – וכי אין דין זה שבמשנה נשנה בשיטת רבי יהודה, שהוא דעת יחיד, ואין להביא מכך ראיה. חוזרת הגמרא ומבארת שניתן לפשוט ספק זה מהמשנה, תָנֵינָן – אמנם במשנה במסכת נגעים שנינו זאת בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה, אך רַבִּי חִיָּיא תָּנֵי [-שנה זאת] בְּשֵׁם חֲכָמִים, וממילא ניתן לפשוט מדבריו שאינו מתיר את נדרי אשתו, הגם שאינם נוגעים אליו.
מסיים הרמב"ן ואומר, שַׁמְעִינָן מִיהָא – יש לנו ללמוד מדברי הירושלמי, שהעמיד את המשנה כדעת חכמים, דְּהִלְכְתָא – שההלכה היא כְּרַבִּי יְהוּדָה שמסכת נגעים, שֶׁאֵין הַבַּעַל מַתִּיר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וְאֵין חָכָם מַתִּיר נִדְרֵי עַצְמוֹ.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ד), האומר קוֹנָם הֲנָיָיתִי עַל בְּנֵי הָעִיר – תהא הנאתי אסורה בנדר על בני עירי, אֵינוֹ נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם – אין חכם מבני אותה העיר יכול להתיר לו את נדרו, שהרי בכך הוא מתיר את הדבר לתועלת עצמו, ואין אדם מתיר נדרים לעצמו. אך אם נדר אותו אדם שתהא הֲנָיַית בְּנֵי עִירִי אסורה עָלַי, נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם, שהרי אין לו כל תועלת בהיתר נדר זה.
אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְּלֵוִי, את כָּל הנְדָרִים הבַּעַל מֵיפֵר לְאִשְׁתּוֹ, חוּץ מִן הֲנָאָתִי עַל פְּלוֹנִי, כלומר, שאסרה על אדם אחר את הנאתה, שֶׁאֵינוֹ מֵיפֵר, כיון שאין בזה משום עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה, אֲבָל אם נדרה ואמרה הֲנָאַת פְּלוֹנִי תהא אסורה עָלַי, יָפֵר, כיון שיש בכך משום עינוי נפש. וְאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ מִמַּתְנִיתִין – והקשתה הגמרא על דבריו ממשנתנו, דִתְנַן – שכך שנינו בה, אם נדרה האשה ואמרה פֵּרוֹת מְדִינָה זוֹ יהיו אסורים עָלַי, יָבִיא לָהּ פירות מִמְּדִינָה אַחֶרֶת, ומשמע שאינו יכול להפר לה את הנדר, וזהו שלא כדברי שמואל בשם לוי, שאם אסרה על עצמה הנאת פלוני, יכול בעלה להפר לה. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתנו כדעת רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הסובר שאין נדרים אלו נחשבים כנדרים שיש בהם עינוי נפש, וכוונת המשנה שאינו יכול להפר לה משום נדרים שיש בהם עינוי נפש, אך יכול הוא להפר לה מצד דברים שבינו לבינה, וְאילו שְׁמוּאֵל דְּאָמַר את דבריו כְּשיטת רַבָּנָן, דְּקָסָבְרֵי – שהם סוברים, דכָּל מִידִי דְּאָסְרָה אַנַּפְשָׁהּ – שכל דבר שאוסרת האשה על עצמה, עִנּוּי נֶפֶשׁ הֲווּ – הרי הוא בכלל 'עינוי נפש'.
פוסק הרמב"ן, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא דְּהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – ויש ללמוד מדינים אלו שההלכה היא כדברי חכמים, שיש בנדרים אלו משום עינוי נפש, דְּלֵיכָּא אֲמוֹרָא דְּפָלִיג אַדִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי – שהרי אין אמורא החולק על שמואל ולוי, דְּאָמְרִי כְּוָותַיְיהוּ – שאמרו את דינם כשיטת חכמים.
