בָּעֵי – הסתפק רָבָא, בעל האומר לאשתו, לאחר שנדרה, 'קַיָּם לֵיכִי, קַיָּם לֵיכִי', והיינו שאמר לשון קיום פעמיים, וְנִשְׁאַל עַל הַהֲקָמָה הָרִאשׁוֹנָה, מַהוּ – מה דינו, האם אנו אומרים שכיון שבשעה שאמר את לשון ההקמה השניה לא היתה כל משמעות לדבריו, שהרי הנדר כבר היה מקוים, ממילא אין בדבריו הללו כלום, ועתה שנשאל על ההקמה הראשונה, הרי הנדר חוזר להיות כנדר שלא קוים ולא הופר, או שכיון שהתברר עתה שהקיום הראשון התבטל למפרע [שהרי חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ואף כאן עוקר החכם את הקיום מעיקרו], ממילא הקיום השני חל, וצריך הבעל להשאל גם על ההקמה השניה.
תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּאָמַר רַבָּה, אִם נִשְׁאַל הבעל עַל ההקמה הָרִאשׁוֹנָה, ההקמה הַשְּׁנִיָּה חָלָה עָלָיו.
דין נוסף: וְהֵיכָא דְּאָמַר לָהּ הבעל 'קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה', וכוונתו היתה שלאחר שעה יתבטל הנדר, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא אָמַר קַיָּם לֵיכִי [כְּלָל], אֶלָּא אָמַר לָהּ 'מוּפָר לֵיכִי לְאַחַר שָׁעָה' – יהא הנדר מופר לך בעוד שעה, שגם באופן זה כְּמַאן דְּקַיְּימֵיהּ שָׁעָה הוּא – הרי הוא נחשב כמי שקיים את הנדר לשעה אחת [שהרי באומרו שבעוד שעה יהא הנדר מופר, משמע מדבריו שבשעה הקרובה רוצה הוא שיהא הנדר קיים], וּבשני האופנים הללו, כֵיוָן דְּקָיְימוּ – כיון שהתקיימו הנדרים לזמן מסוים, ואפילו זמן קצר, קָיְימוּ – הרי הם קיימים, וְלֹא מָצֵי לְמֵיפֵר לְעוֹלָם – ואין הבעל יכול עוד להפר נדרים אלו לעולם.
משנה
משנתנו עוסקת בבעל שלא הפר לאשתו את נדרה ביום שמיעתו מחמת טעות שהיתה לו באותו יום: בעל האומר, יוֹדֵע אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, כלומר, יודע אני שאמרה התורה שנדר שנודר האדם מחייב אותו לקיימו, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵע שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין – לא ידעתי באותו יום שאני יכול להפר את נדרה של אשתי, הרי זה יָפֵר ביום שנודע לו שיכול הוא להפר את הנדר, הגם שעברו כמה ימים מיום שמיעתו. ואם אמר, יוֹדֵע אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין, כלומר, ידעתי שיש בתורה הלכה זו שיכול הבעל להפר את נדרי אשתו, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵע שֶׁזֶּה נֶדֶר – אך לא ידעתי שמה שאמרה אשתי נחשב כנדר הטעון הפרה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, גם עתה, כשנודע לו שזהו נדר הראוי להפרה, מכל מקום לֹא יָפֵר, כיון שביום שמעו כבר ידע שיש דיני נדרים והפרתן, והיה לו ללכת בו ביום לחכם שילמדנו הלכות אלו, ויידע שיכול הוא להפר נדר זה, וכיון שלא עשה כן, הרי שתיקתו נחשבת כהקמה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הרי זה יָפֵר ביום שנודע לו הדבר, דכיון שלא ידע שזהו נדר שיכול הוא להפירו, אין שתיקתו באותו יום נחשבת כקיום, והיום שבו נודע לו שיכול הוא להפר את הנדר נחשב כ'יום שמעו', וכל אותו היום יכול הוא להפר את הנדר.
נאמר בפסוק (במדבר ל י) 'וְנֶדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ', ודין זה הוא אפילו אם בשעת חלות הנדר היתה נשואה, כיון שבזמן אמירת הנדר היתה אלמנה או גרושה, כֵּיצַד היא הדוגמא לאופן זה, כגון שאָמְרָה האלמנה או הגרושה 'הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלוֹשִׁים יוֹם', אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּתוֹךְ אותם שְׁלֹשִׁים יוֹם, ונמצא שבשעה שחל הנדר כבר היתה נשואה לאיש, מכל מקום אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לה, כיון שבשעת אמירת הנדר היתה אלמנה או גרושה. אבל אם נָדְרָה וְהִיא עדיין בִּרְשׁוּת הַבַּעַל, מֵיפֵר לָהּ, ואפילו אם בזמן חלות הנדר כבר היתה אלמנה או גרושה, כֵּיצַד, אָמְרָה 'הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם', והפר לה מיד, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ אותם שְׁלֹשִׁים יום, ונמצא שבשעה שחל עליה נדר הנזירות כבר לא היתה נשואה, הֲרֵי זֶה מוּפָר, כיון שבשעת ההפרה היתה נשואה. נָדְרָה בּוֹ בַּיּוֹם, וְנִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיוֹם, והֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַּיוֹם, אף על פי שזהו עדיין 'יום שמעו', מכל מקום אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לה את נדרה, כיון שהיה זמן מסוים שלא היתה ברשות הבעל, זֶה הַכְּלָל, כָּל אופן שֶׁבו יָּצָאת האשה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ, אפילו לשָׁעָה אַחַת, שוב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא, וּלְאָבִיךָ, אִם עוֹשָׂה אֲנִי עַל פִּיךָ – אם אעשה מלאכה עבורך, והיינו שתלתה את הנאתה מאביה או מחמיה בכך שלא תעשה מלאכה עבור בעלה, או באופן הפוך, שנדרה ואמרה לבעלה, קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְךָ, אִם עוֹשָׂה אֲנִי מלאכה עַל פִּי אַבָּא וְעַל פִּי אָבִיךָ, הֲרֵי זֶה יָפֵר, כיון שבנדרים אלו יש משום עינוי נפש, והחידוש במשנתנו הוא שאף על פי שעדיין לא עברה על התנאי ועדיין לא חל הנדר, מכל מקום יכול הוא להפר לה מיד, וכשיטת חכמים שתובא בברייתא שבגמרא.
