משנה
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ חכמים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת – מתגרשות על פי דבריהן, ואף אם אין הבעל רוצה בכך חייב הוא לגרש, וְנוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, ובגמרא יבואר שמדובר באשת כהן האומרת לבעלה שנאנסה ונאסרה עליו, וכיון שלא היה הדבר ברצונה אינה מפסידה כתובתה, והאומרת הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ, כלומר, בשמים יודעים שהאמת כדברי, שאין בעלה ראוי להוליד, וְהאומרת, נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים – תיאסר עלי הנאת תשמיש של כל היהודים, ובעלה בכללם, וכיון שאסרה על עצמה הנאה זו, אין כופים אדם לעשות דבר האסור עליו, וצריך לגרשה [והטעם שבאופן זה אינה מפסידה כתובתה, הגם שהיא זו שגרמה לגירושין על ידי נדרה, כיון שבכך שאסרה על עצמה את הנאת כל היהודים, ולא רק את הנאת בעלה, מוכח הדבר שלא היתה כוונתה להוציא עצמה מבעלה, אלא שבודאי יש לה מחלה מסוימת וכדומה שמחמת כן התשמיש קשה לה, וכיון שכך אינה מפסידה כתובתה]. אמנם בית דין שלאחריהם חָזְרוּ לוֹמַר שאין הדין כן, כדי שֶׁלֹּא תְּהֵא כל אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר, וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעֲלָהּ, כלומר מכריחה אותו על ידי טענות אלו לגרשה ולתת לה כתובתה. אֶלָּא כך אמרו, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, ואם אין לה ראיה אין בעלה חייב לגרשה על פי דבריה. והאומרת הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ, אינה נאמנת להכריח את בעלה לגרשה, אלא יַעֲשׂוּ את הדבר דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה ופיוס, לפייסה שתתרצה להשאר תחתיו, או לפייסו שיסכים לגרשה. והאומרת נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים, יָפֵר בעלה את חֶלְקוֹ, שהרי חלק זה הוא מהדברים שבינו לבינה, שיכול הבעל להפר לה, וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים – אסורה על כל שאר היהודים.
גמרא
אָמַר רַב פָּפָּא, בָּדִיק לָן רָבָא – בדק רבא אותנו, תלמידיו, בשאלה זו, אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה ונאסרה על בעלה, וצריך הוא לגרשה, האם יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, וביאר רבא את צדדי הספק, האם כֵּיוָן דְּאֹנֶס לְגַבֵּי כֹּהֵן כְּרָצוֹן לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל דָּמִי – הוא נחשב, שהרי כשם שאשת ישראל שזינתה מרצונה נאסרת על בעלה, כך אשת כהן שנאנסה נאסרת על בעלה, ממילא דינם שוה גם לענין זה שאשת כהן שנאנסה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, כשם שאשת ישראל שזינתה מפסידה כתובתה, אוֹ דִּילְמָא מָצִית אָמְרָה לֵיהּ – או שמא יכולה אשת הכהן לומר לו, אֲנָא הָא חֲזֵינָא – אני הרי ראויה לנישואין, שלא זינתה מרצונה ולא עשתה כל מעשה הגורם לאיסור, וְגַבְרָא הוּא דְּנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ – והבעל הוא שהפסיד כיון שהוא כהן, ואסרה עליו התורה את אשתו אפילו כשנאנסה, אך אין זו סיבה להפסידה כתובתה, ואינה דומה לאשת ישראל שזינתה מרצונה, שבמעשיה אסרה את עצמה על בעלה.
ממשיך רב פפא ואומר, וְאַמְרִינָן עֲלָהּ – ואמרנו לרבא כתשובה על שאלה זו, מַתְנִיתִין הִיא – הרי התשובה לשאלה זו מבוארת במשנתנו, שכך שנינו בה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, בראשונה היו אומרים שבעלה חייב לגרשה ומאידך יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, ויש לברר, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן אמרו דין זה, אִילֵימָא – אם תאמר שזהו בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, אם כן יש לברר, וּבְמַאי – באיזה אופן מדובר, אִי בְּזינתה מרָצוֹן, כְּלוּם [-וכי] יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, והרי היא שאסרה את עצמה על בעלה. וְאִי בְּאֹנֶס, מִי מִיתְּסְרָא עַל בַּעֲלָהּ – וכי נאסרת היא על בעלה, והרי אשת ישראל שנאנסה אינה אסורה על בעלה. אֶלָּא ודאי עוסקת המשנה בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן, וְאִי בְּרָצוֹן, קשה, כְּלוּם [-וכי] יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, מִי גָּרְעָא מֵאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל [בְּרָצוֹן] – וכי היא גרועה מאשת ישראל שזינתה מרצון, שמפסידה כתובתה, ובודאי גם היא מפסידה כתובתה. אֶלָּא לָאו משנתנו עוסקת באשת כהן ובְּאֹנֶס, שנאסרת על בעלה, וְקָתָּנֵי – ואמרה על כך המשנה שיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה [ואף למשנה אחרונה, אמרו רק שאינה נאמנת לומר שנאנסה, אבל אם תביא ראיה לדבריה, הרי היא נאמנת, ואינה מפסידה כתובתה].
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אשה שאָמְרָה לְבַעֲלָהּ, גֵּרַשְׁתַּנִי, והוא טוען שלא גירשה, מַהוּ – מה דינה, האם נאמנת היא בדבריה או לא. וּפָשִׁיט [-ופשט את הספק] רַב הַמְנוּנָא, דְנֶאֱמֶנֶת לומר לבעלה שגירשה, ואין על כך קושיא ממשנתנו, דַּאֲפִילּוּ לְמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה לגבי הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, דְּלֹא מְהֵימְנָא – שאינה נאמנת בדבריה, ואין בעלה חייב לגרשה, הָתָם הוּא דִמְשַׁקְּרָה – שם יש טעם מיוחד לכך שאנו חוששים שהיא משקרת, כיון דְּיָדְעָה דְבַעְלָהּ לֹא יָדַע בָּהּ – יודעת היא שבעלה אינו יכול לדעת את האמת, אם נטמאה או לא, ולכן יתכן שהיא משקרת ואינה מתביישת מבעלה, אֲבָל גַּבֵּי הטוענת לבעלה גֵּרַשְׁתַּנִי, נֶאֱמֶנֶת – יש להאמינה על כך, כיון דְּחֲזָקָה היא שאֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, וכיון שהיא טוענת כן, בודאי האמת כדבריה.
וַהֲוֵינָן בָּהּ – והקשתה על כך הגמרא מהאופן הנוסף שבמשנתנו, לגבי האומרת לבעלה הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ, כלומר, שאינו ראוי להוליד, דְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא – שיש להקשות על דברי רב המנונא מהדין שפסקו בית דין שלאחריהם, שאינה נאמנת בדבריה אלא יעשו דרך בקשה, וְהָא הָכָא – והרי באופן זה, דְּיָדְעָה הִיא דְבַעְלָהּ יָדַע בָּהּ – שיודעת היא שבעלה יודע את האמת, וְקָתָּנֵי דְּלֹא מְהֵימָנָא – ואף על פי כן אינה נאמנת בדבריה, ולדברי רב המנונא היה ראוי לומר שיש חזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכיון שאומרת היא שאינו ראוי להוליד, יש להאמינה.
ומתרצת הגמרא, קָסָבַר רַב הַמְנוּנָא, דְּהִיא גּוּפָא אָמְרָה – שהיא עצמה טוענת ואומרת שבעלה אינו יודע את האמת, נְהִי דִּבְבִיאָה יָדַע – כי אמנם יודע הוא שבא עליה כדרך כל הארץ, אך בְּיוֹרֶה כְּחֵץ מִי יָדַע – וכי יודע הוא אם זרעו יורה כחץ וראוי להולדה, וּמִשּׁוּם הָכִי – וכיון שכך, שאין בעלה יודע אם האמת כדבריה או לא, מְשַׁקְּרָה – מעיזה היא לשקר.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב הַמְנוּנָא, שאשה האומרת לבעלה גירשתני, נאמנת, דְּסוּגְיָין בְּכוּלְּהוּ תְּנוּיֵי כְּוָותֵיהּ – כיון שבכל סוגיות הגמרא מובא דין זה כשיטתו, וּכְבָר פַּסְקָהּ רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל – וכן פסק הרי"ף בְּהִלְכוֹת כְּתוּבּוֹת וּבְגִטִּין.
מוסיף הרמב"ן ואומר, וּמִדְּקָא מְדַמֵּי לָהּ לְמַתְנִיתִין – ומכך שמדמה הגמרא את דינו של רב המנונא לנידון של משנתנו, שַׁמְעִינָן מִינָּה – יש ללמוד מכך דְּהאומרת לבעלה גירשתני נֶאֱמֶנֶת אַף לְעִנְיַן גביית כְּתֻבָּה, שבעלה חייב בכתובתה, וכְדִין מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, שהאומרת לבעלה טמאה אני לך, חייב לגרשה ולתת לה כתובתה. וְעוֹד טעם לכך שיש לה כתובה, שהרי מִלשון סֵּפֶר כְּתוּבָּתָהּ נִלְמוֹד דבר זה, שֶׁכָּךְ הוּא כּוֹתֵב לָהּ, לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לֵיכִי, כלומר, כשתהיי רשאית מצד הדין להנשא לאדם אחר, תטלי את דמי כתובתך, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה במסכת יבמות בְּפרק הַאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם (קיז.), שהאשה מקבלת את דמי כתובתה בזמן שהיא מותרת להנשא, ואף כאן, כיון שהוא מגרשה והיא מותרת להנשא לאחר, יש לה כתובה.
