הרמב"ן דן עתה לגבי עיקר חידושו של רב המנונא המבואר בסוגייתנו, שיש חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומחמת כן היא נאמנת לומר שגירשה בעלה: וּמִיהוּ אִיכָּא לְמֵידַק אַשְּׁמַעְתִּין – אך יש לדקדק על האמור בסוגייתנו, הָכָא אַתְּ אָמַר – שהרי כאן אתה אומר דְּכָל מִילְתָא דְיָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ – שכל טענה שטוענת האשה והבעל מכיר בה אם היא אמת או לא, מְהֵימָנָא – נאמנת האשה בדבריה, כיון דְּלֹא מְחַצְּפָא בֵּיהּ – שאינה מחציפה פניה לטעון בפניו טענת שקר כשהוא יודע שזהו שקר, וְאילו טענה דְלֹא יָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ אם היא אמת או לא, לֹא מְהֵימָנָא – אינה נאמנת, וְהָתָם – ואילו שם, במסכת יבמות, בְּסוֹף פרק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סה.), אַמְרִינָן – אמרו בגמרא דין זה, לגבי זוג שאין להם ילדים, הוּא אָמַר מִינַּהּ – והבעל טוען שהחסרון הוא באשה, שאינה ראויה ללדת, וְהִיא אָמְרָה מִינֵיהּ – והאשה טוענת שהחסרון בבעל, אָמַר רַבִּי אַמִּי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, הִיא נֶאֱמֶנֶת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דהִיא קִים לָהּ – יודעת ומרגישה בְּבעלה אם הוא יוֹרֶה כְּחֵץ וראוי להוליד, וְהוּא לֹא קִים לֵיהּ בְּיוֹרֶה כְּחֵץ – ואילו הוא אינו יכול לדעת זאת, אַלְמָא – ומוכח מכך לכאורה, דבְּמִילְּתָא דְּבַעַל לֹא יָדַע בָּהּ – שדווקא בדבר שאין הבעל יודע את האמת, מְהֵימָנָא – נאמנת האשה, וְאִי יָדַע בָּהּ וּמְכַחֵשׁ לָהּ – ואילו אם היה הבעל יודע את האמת ומכחיש את טענת האשה, לֹא מְהֵימָנָא – לא היתה נאמנת.
וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּפֵירוּקָא דְּהַךְ קוּשְׁיָא – ומסתבר לנו לומר בישוב קושיא זו, דְּכָל הֵיכָא דְּאַתְיָא הִיא לְאַפּוֹקֵי נַפְשָׁהּ מִבַּעַל בְּטַעֲנָתָהּ – שבכל מקום שהיא באה להוציא את עצמה מיד בעלה בטענתה, אִי הַהִיא דִּילָהּ מִילְּתָא דְּלֹא קִים לֵיהּ לְבַעַל – אם אותה טענה שהיא טוענת זהו דבר שאין הבעל יכול לדעת את האמת, כְּגוֹן [מַתְנִיתִין], דְּאָמְרָה האשה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שנים שבעלה אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ, וּבָאָה לתבוע שיגרשנה מֵחֲמַת טַעֲנָה, דְּבַעְיָא חוּטְרָא לְיָדָהּ וּמָרֵא לִקְבוּרָה – שטוענת היא שרוצה ילדים כדי שיהיה לה מי שיסייע לה בזקנותה וידאג לקבורתה, באופן זה, כֵּיוָן דְּהִיא הִיא דְּתָבְעָה גֵּירוּשִׁין, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר, וְלֹא מְהֵימָנָא – ואינה נאמנת, וְאִי מִילְּתָא דְיָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ הִיא – ואם היתה טוענת טענה שבעלה מכיר בשקרה, חֲזָקָה היא שאֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, לְאַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ בְּטַעֲנָה דְשִׁקְרָא – להוציא את עצמה מידו בטענת שקר, שהוא יודע שזהו שקר. אֲבָל שְׁמַעְתָּתָא דְּהָתָם – אבל בסוגיא שם, לָאו עַל הָדֵין אוֹרְחָא אִיתַּמְרָא – לא אמרו כן על מקרה כזה, שהיא התובעת את הגירושין, אֶלָּא אַהַהִיא דִתְנַן – על מה ששנינו במשנה שם, לגבי אדם שנָשָׂא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, שאֵינוֹ רַשַּׁאי לִיבָּטֵל ממצוות פריה ורביה, ועליו לגרשה ולישא אחרת, וְקָאַמְרִינָן – ואמרו בגמרא שם דְּהֵיכָא [-שבאופן] דְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְקָא אָתֵי הוּא לְאַפּוּקָהּ – ובא הוא לגרשה מִשּׁוּם דְּלֹא בַּת אוֹלוֹדֵי הִיא – כיון שלטענתו אינה ראויה ללדת, אַף עַל גַּב דְּקָאָמְרָה אִיהִי – על אף שהיא טוענת דהַאי דִשְׁהַאי גַּבָּךְ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא קָא מוֹלִידְנָא מִינָּךְ הוּא – מה ששהיתי אתך עשר שנים ולא ילדתי זהו מחמתך, שאינך ראוי להוליד, אִם קִים לֵיהּ לַבַּעַל בְּטַעֲנָתָא וְיָדַע וַדַּאי דְשִׁקְרָא קָא טָעֲנָה עֲלֵיהּ – אם היה הבעל מכיר בטענתה ויודע שזהו שקר, ומחמת כן רוצה הוא לגרשה ולא לתת לה כתובתה, דִּינָא הוּא דְּבַעַל מְהֵימַן – הדין הוא שהבעל נאמן, דְּהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, והאשה הבאה להוציא מידו את דמי כתובתה צריכה להביא ראיה שהחסרון בו ולא בה, וְלֵיכָּא לְמֵימַר הָכָא – ולא שייך לומר בנידון זה חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָּנֶיהָ, דְּהָא אִיהוּ הוּא דְּמַפִּיק לָהּ – שהרי הבעל הוא זה שרוצה לגרשה, וְאִיהִי – ואילו היא לֹא תָּבְעָה כלל גֵּירוּשִׁין, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מַפִּיק לָהּ – וכיון שהוא זה שבא לגרשה, הָוְיָא לָהּ הַךְ טַעֲנָה – הרי טענה זו כִּשְׁאָר כָּל תְּבִיעוֹת דְּתָבְעָה אִשָּׁה מִבַּעֲלָהּ כִּי מַפִּיק לָהּ – כשהוא בא לגרשה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר בְּהוּ – שאין לומר בהם סברא זו של חֲזָקָה אֵינָהּ מְעִיזָה בפני בעלה, אֲבָל כִּי לֹא קִים לֵיהּ לְבַעַל בְּמִילְּתָא – אבל אם הבעל עצמו אינו יודע את האמת, וְאִיהִי קִים לָהּ – ואילו היא יודעת ומכירה באמת, באופן זה אָמַר רַבִּי אַמִּי דִּלְדִידָהּ הֵימְנוּהָ רַבָּנָן – שהאמינו חכמים לאשה, ולא לבעל, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ דִלְאַפְסוֹדָהּ כְּתֻבָּה בְּשֶׁמָּא – כיון שאין בכוחו של הבעל להפסיד לאשתו את דמי כתובתה בטענת שמא, כשהיא טוענת טענת ברי. הָדֵין הוּא פֵּירוּקַיְיהוּ דְּהַנָּךְ שְׁמַעְתָּתָא – זה הוא יישובם של סוגיות אלו, וּפֵירוּקָא תְּרִיצָא וּמְעַלְיָא הוּא – וזהו תירוץ מיושב ומעולה.
סְלִיק פִּירְקָא
וּסְלִיק מַסֶּכֶת נְדָרִים בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּסַיְּיעַן
אָמֵן
