שני
ג' תשרי התשפ"ז
שני
ג' תשרי התשפ"ז

חיפוש בארכיון

מסכת נדרים, פרק יא, שיעור 107

הרמב"ן דן עתה לגבי עיקר חידושו של רב המנונא המבואר בסוגייתנו, שיש חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ומחמת כן היא נאמנת לומר שגירשה בעלה: וּמִיהוּ אִיכָּא לְמֵידַק אַשְּׁמַעְתִּין – אך יש לדקדק על האמור בסוגייתנו, הָכָא אַתְּ אָמַר – שהרי כאן אתה אומר דְּכָל מִילְתָא דְיָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ – שכל טענה שטוענת האשה והבעל מכיר בה אם היא אמת או לא, מְהֵימָנָא – נאמנת האשה בדבריה, כיון דְּלֹא מְחַצְּפָא בֵּיהּ – שאינה מחציפה פניה לטעון בפניו טענת שקר כשהוא יודע שזהו שקר, וְאילו טענה דְלֹא יָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ אם היא אמת או לא, לֹא מְהֵימָנָא – אינה נאמנת, וְהָתָם – ואילו שם, במסכת יבמות, בְּסוֹף פרק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סה.), אַמְרִינָן – אמרו בגמרא דין זה, לגבי זוג שאין להם ילדים, הוּא אָמַר מִינַּהּ – והבעל טוען שהחסרון הוא באשה, שאינה ראויה ללדת, וְהִיא אָמְרָה מִינֵיהּ – והאשה טוענת שהחסרון בבעל, אָמַר רַבִּי אַמִּי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, הִיא נֶאֱמֶנֶת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דהִיא קִים לָהּ – יודעת ומרגישה בְּבעלה אם הוא יוֹרֶה כְּחֵץ וראוי להוליד, וְהוּא לֹא קִים לֵיהּ בְּיוֹרֶה כְּחֵץ – ואילו הוא אינו יכול לדעת זאת, אַלְמָא – ומוכח מכך לכאורה, דבְּמִילְּתָא דְּבַעַל לֹא יָדַע בָּהּ – שדווקא בדבר שאין הבעל יודע את האמת, מְהֵימָנָא – נאמנת האשה, וְאִי יָדַע בָּהּ וּמְכַחֵשׁ לָהּ – ואילו אם היה הבעל יודע את האמת ומכחיש את טענת האשה, לֹא מְהֵימָנָא – לא היתה נאמנת.

וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּפֵירוּקָא דְּהַךְ קוּשְׁיָא – ומסתבר לנו לומר בישוב קושיא זו, דְּכָל הֵיכָא דְּאַתְיָא הִיא לְאַפּוֹקֵי נַפְשָׁהּ מִבַּעַל בְּטַעֲנָתָהּ – שבכל מקום שהיא באה להוציא את עצמה מיד בעלה בטענתה, אִי הַהִיא דִּילָהּ מִילְּתָא דְּלֹא קִים לֵיהּ לְבַעַל – אם אותה טענה שהיא טוענת זהו דבר שאין הבעל יכול לדעת את האמת, כְּגוֹן [מַתְנִיתִין], דְּאָמְרָה האשה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שנים שבעלה אֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ, וּבָאָה לתבוע שיגרשנה מֵחֲמַת טַעֲנָה, דְּבַעְיָא חוּטְרָא לְיָדָהּ וּמָרֵא לִקְבוּרָה – שטוענת היא שרוצה ילדים כדי שיהיה לה מי שיסייע לה בזקנותה וידאג לקבורתה, באופן זה, כֵּיוָן דְּהִיא הִיא דְּתָבְעָה גֵּירוּשִׁין, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר, וְלֹא מְהֵימָנָא – ואינה נאמנת, וְאִי מִילְּתָא דְיָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ הִיא – ואם היתה טוענת טענה שבעלה מכיר בשקרה, חֲזָקָה היא שאֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, לְאַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ בְּטַעֲנָה דְשִׁקְרָא – להוציא את עצמה מידו בטענת שקר, שהוא יודע שזהו שקר. אֲבָל שְׁמַעְתָּתָא דְּהָתָם – אבל בסוגיא שם, לָאו עַל הָדֵין אוֹרְחָא אִיתַּמְרָא – לא אמרו כן על מקרה כזה, שהיא התובעת את הגירושין, אֶלָּא אַהַהִיא דִתְנַן – על מה ששנינו במשנה שם, לגבי אדם שנָשָׂא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, שאֵינוֹ רַשַּׁאי לִיבָּטֵל ממצוות פריה ורביה, ועליו לגרשה ולישא אחרת, וְקָאַמְרִינָן – ואמרו בגמרא שם דְּהֵיכָא [-שבאופן] דְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְקָא אָתֵי הוּא לְאַפּוּקָהּ – ובא הוא לגרשה מִשּׁוּם דְּלֹא בַּת אוֹלוֹדֵי הִיא – כיון שלטענתו אינה ראויה ללדת, אַף עַל גַּב דְּקָאָמְרָה אִיהִי – על אף שהיא טוענת דהַאי דִשְׁהַאי גַּבָּךְ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא קָא מוֹלִידְנָא מִינָּךְ הוּא – מה ששהיתי אתך עשר שנים ולא ילדתי זהו מחמתך, שאינך ראוי להוליד, אִם קִים לֵיהּ לַבַּעַל בְּטַעֲנָתָא וְיָדַע וַדַּאי דְשִׁקְרָא קָא טָעֲנָה עֲלֵיהּ – אם היה הבעל מכיר בטענתה ויודע שזהו שקר, ומחמת כן רוצה הוא לגרשה ולא לתת לה כתובתה, דִּינָא הוּא דְּבַעַל מְהֵימַן – הדין הוא שהבעל נאמן, דְּהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, והאשה הבאה להוציא מידו את דמי כתובתה צריכה להביא ראיה שהחסרון בו ולא בה, וְלֵיכָּא לְמֵימַר הָכָא – ולא שייך לומר בנידון זה חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָּנֶיהָ, דְּהָא אִיהוּ הוּא דְּמַפִּיק לָהּ – שהרי הבעל הוא זה שרוצה לגרשה, וְאִיהִי – ואילו היא לֹא תָּבְעָה כלל גֵּירוּשִׁין, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מַפִּיק לָהּ – וכיון שהוא זה שבא לגרשה, הָוְיָא לָהּ הַךְ טַעֲנָה – הרי טענה זו כִּשְׁאָר כָּל תְּבִיעוֹת דְּתָבְעָה אִשָּׁה מִבַּעֲלָהּ כִּי מַפִּיק לָהּ – כשהוא בא לגרשה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר בְּהוּ – שאין לומר בהם סברא זו של חֲזָקָה אֵינָהּ מְעִיזָה בפני בעלה, אֲבָל כִּי לֹא קִים לֵיהּ לְבַעַל בְּמִילְּתָא – אבל אם הבעל עצמו אינו יודע את האמת, וְאִיהִי קִים לָהּ – ואילו היא יודעת ומכירה באמת, באופן זה אָמַר רַבִּי אַמִּי דִּלְדִידָהּ הֵימְנוּהָ רַבָּנָן – שהאמינו חכמים לאשה, ולא לבעל, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ דִלְאַפְסוֹדָהּ כְּתֻבָּה בְּשֶׁמָּא – כיון שאין בכוחו של הבעל להפסיד לאשתו את דמי כתובתה בטענת שמא, כשהיא טוענת טענת ברי. הָדֵין הוּא פֵּירוּקַיְיהוּ דְּהַנָּךְ שְׁמַעְתָּתָא – זה הוא יישובם של סוגיות אלו, וּפֵירוּקָא תְּרִיצָא וּמְעַלְיָא הוּא – וזהו תירוץ מיושב ומעולה.

 

סְלִיק פִּירְקָא

וּסְלִיק מַסֶּכֶת נְדָרִים בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּסַיְּיעַן

אָמֵן

 

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי