מסכת נדרים, פסקי הלכות, פרק ראשון

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכנוי, כיצד כל כנויי קרבן כקרבן, האומר הרי הן עלי קונם קונח קונז הרי אלו כנויין לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כנויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. (נדרים, פ"א הט"ז)

ב. ולא השבועה בלבד אלא כל כינויי שבועה כשבועה, כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והעלגים מכנין אותה ואומרים מוהא, כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה. (שבועות, פ"ב ה"ה)

ג. כל כנויי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר. (נזירות, פ"א ה"ח)

ד. האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמעו שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו, וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך, אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך, או מופרש אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך הרי זה אסור לאכול, ואם אכל כזית מכל נכסיו לוקה משום לא יחל דברו.

אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך אינו אוכל לו ואם אכל אינו לוקה, אמר לו נדינא ממך הרי זה אסור ליהנות. (נדרים, פ"א הלכות כג-כד)

ה. המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים, כיצד אמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה, המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה ולקח סלע שנייה ואמר וזו הרי שנייה צדקה, ואף על פי שלא פירש. (מתנות עניים, פ"ח ה"ב)

ו. ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. (שבועות, פי"א ה"ג)

ז. האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר. (נדרים, פ"א הכ"ט)

ח. אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים שאוכל לך או אם אוכל לך הרי זה אסור אף על פי שלא פירש, אמר כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום שאין הכשרים נודרים בדרך אסור וכעס, אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות, כנדרי רשעים עלי חייב קרבן, כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה. (נדרים, פ"א הכ"ו)

ט. מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.

ואף על פי שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.

אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. (נדרים פי"ג הלכות כג-כה)

י. האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין או לא יהא כשר או לא יהא דכי או לא יהא טהור הרי זה כמי שאמר לו כל מה שאוכל עמך יהא קרבן שהוא אסור, וכן אם אמר לו כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול הרי זה אסור. (נדרים פ"א הי"ח)

יא. אמר הרי הן עלי כחרמי שמים הרי אלו אסורין, שחרמי שמים לבדק הבית, הרי הן עלי כתרומת הלשכה כתמידים כדירים כעצים כאשים כמזבח או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר הרי הן עלי כיעים כמזרקות כמזלגות וכיוצא בהן, וכן האומר הרי הן עלי כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין, ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן, שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן עלי קרבן. (נדרים, פ"א הי"ד)

יב. האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך הרי זה כמי שאמר לו מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן, וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך הרי זה אסור, אבל האומר הקרבן לא אוכל לך או כקרבן לא אוכל לך או לקרבן לא אוכל לך או קרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך כל אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה והנשבע בקרבן אינו כלום או שנדר שלא יאכל לו קרבן.

חולין שאוכל לך החולין שאוכל לך כחולין שאוכל לך חולין שלא אוכל לך החולין שלא אוכל לך כחולין שלא אוכל לך הרי זה מותר. (נדרים, פ"א הלכות יט-כ)

יג. חולה שרצה לגרש אשתו על תנאי כשימות כדי שלא תפול לפני יבם ואם עמד לא תהיה מגורשת ולא רצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרף דעתו, כך הוא כותב בגט אחר שכותב התורף או אומר לה כשנותן לה הגט אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהיה גט, כדי שיהיה תנאי כפול והין  קודם ללאו ולא יפתח פיו תחלה לפורענות, ואם מת תהיה מגורשת כשימות והוא שיגיע הגט לידה קודם מיתה. (גירושין, פ"ט ה"כ)

יד. האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך הרי זה כמי שאמר לו מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן, וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך הרי זה אסור, אבל האומר הקרבן לא אוכל לך או כקרבן לא אוכל לך או לקרבן לא אוכל לך או קרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך כל אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה והנשבע בקרבן אינו כלום או שנדר שלא יאכל לו קרבן.

חולין שאוכל לך החולין שאוכל לך כחולין שאוכל לך חולין שלא אוכל לך החולין שלא אוכל לך כחולין שלא אוכל לך הרי זה מותר. (נדרים, פ"א הלכות יט-כ)

טו. החטאת והאשם אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כמו שיתבאר, לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין, ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה שהן אסורין שכל אלו באין בנדר ונדבה. (נדרים, פ"א ה"י)

טז. כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין בו ממש, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך אין זה כאומר פירותי אסורין עליך או פירותי קרבן עליך שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך או שאיני מהלך עמך, או שאמר קרבן שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך, או שאמר לאשתו קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר דבורי והלוכי ועשייתי ושמושי קרבן שהן דברים שאין בהן ממש.

אבל האומר יאסר פי לדבורו וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהן, לפיכך האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור, וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני או אם לא אדבר עמו ועבר על דברו חייב בקרבן, וכן אם נדר דברתי ולא דברתי וכיוצא בהן שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהם אלא נדרי הקדש. נדרים, פ"ג הלכות י-יא)

יז. ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני. (נדרים, פ"ג ה"ז)

יח. הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אף על פי שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. (נדרים, פ"ג הי"ב)