אָמַר רַב אַשִׁי, אֲנִי, וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה, ומבארת הגמרא, וּמַנּוּ – מי הוא המכונה בפי רב אשי כ'ארי שבחבורה, רַב כַּהֲנָא, חַתְמִינָן – היינו חתומים כעדים, בִּשְׁטָרֵי דְּאִימֵּיהּ דִּזְעִירִי יַתְמָא – בשטר מכירה שכתבה אמו של זעירי היתום, שהיתה אפוטרופסית עליו, דְזַבִּין אַרְעָא לִכְרָגָא וְלִמְזוֹנֵי בְּלֹא אַכְרַזְתָּא – שהיתה מוכרת בשטר זה קרקע של היתום כדי לשלם בממון זה את מס המלך, ולצורך מזונותיו, ללא שתכריז קודם על המכירה, על אף שעל ידי ההכרזה יתכן שהיתה יכולה למצוא קונה שישלם סכום גדול יותר. והטעם לכך, דְּאָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – שכך אמרו בני ישיבת נהרדעא, לִכְרָגָא – לתשלום מס המלך, וְלִמְזוֹנֵי – ולצורך מזונות היתומים, וְלִקְבוּרָה של המת, שהם דברים דחופים שלא ניתן להמתין בהם, מְזַבְּנִינַן בְּלֹא אַכְרַזְתָּא – מותר למכור מנכסי היתומים ללא הכרזה.
מביאה הגמרא מעשה בדיני אפוטרופוס על נכסי יתומים: עַמְרָם צַבָּעָא [-שהיתה מלאכתו בצביעה], אַפּוֹטְרוֹפָּא דְּיַתְמֵי הֲוָה – היה אפוטרופוס על נכסי יתומים, אָתוּ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו קרוביהם של היתומים לפני רב נחמן, אָמְרֵי לֵיהּ – וטענו כנגד אותו אפוטרופוס, קָא לָבֵישׁ וּמִיכְסֵי מִדְּיַתְמֵי – הרי הוא קונה לעצמו בגדים מנכסי היתומים. אָמַר לְהוּ – אמר להם רב נחמן, שמא הוא עושה כן כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּמְעוּן מִילֵּיהּ – כדי שיתקבלו דבריו בעיני הבריות, ויש בכך תועלת ליתומים, שיהא האפוטרופוס עליהם אדם נכבד. המשיכו וטענו הקרובים, הָא קָא אָכֵיל וְשָׁתֵי – הרי הוא אוכל ושותה דברים יקרים, וְלָא אָמִיד – ואינו נחשב בעיני הבריות כעשיר, שיהיה לו ממון משל עצמו לצורך כך, והרי זו ראיה שנוטל הוא ממון משל היתומים. השיב להם רב נחמן, אף זו אינה ראיה, אֵימוּר מְצִיאָה אַשְׁכַּח – שמא מצא מציאה והתעשר ממנה. המשיכו הקרובים וטענו, וְהָא קָא מַפְסִיד – והרי הוא גורם נזק והפסד לנכסי היתומים. אָמַר לְהוּ רב נחמן, אַיְיתֵי לִי סָהֲדֵי דְּמַפְסִיד – הביאו לי עדים שיעידו על כך שהוא גורם הפסד ליתומים, וּמְסַלְּקִינָן לֵיהּ – ואסלקנו מלהיות אפוטרופוס על נכסי היתומים, וביאר רב נחמן את הטעם לכך, דְּאָמַר רַב הוּנָא חֲבֵרִין [-חברינו], מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – בשם רב, הַאי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דְּאַפְסִיד – אפוטרופוס המפסיד את נכסי היתומים, מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – מסלקים אותו מתפקידו.
מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אַפּוֹטְרוֹפָּא דְּאַפְסִיד – אופטרופוס המפסיד את נכסי היתומים, רַב הוּנָא אָמַר [רַב], מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – יש לסלקו מלהיות אפוטרופוס על היתומים. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרֵי – בבית מדרשו של רבי שילא אמרו, לָא מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – אין מסלקים אותו. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שמְסַלְּקִינָן לֵיהּ.
מוסיף הרי"ף בענין זה, וְקָאָמְרִי רַבְּוָאתָא – ואמרו רבותינו, מִגּוֹ דִּמְסַלְּקִינָן לֵיהּ – מתוך שמסלקים אותו, מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ – יש להשביעו שלא גרם הפסד לנכסי היתומים, ולא נטל משלהם. וְהַאי דְּאִיפְּסְקָא הִלְכְתָא דְּלָא מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ – ומה שנפסקה ההלכה לעיל שאין משביעים אפוטרופוס, מחשש שימנעו בני אדם מלהיות אפוטרופסים על נכסי יתומים, הָנֵי מִילֵּי דְּלָא אִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ פְּסֵידָא – זהו רק באופן שלא נמצאה כל טענה על האפוטרופוס, ואין סיבה להשביעו, אֲבָל הֵיכָא דְּאִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ פְּסֵידָא – אבל במקום שנמצא שהוא גורם הפסד לנכסיהם, מְסַלְּקִינָן לֵיהּ וּמַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ – מסלקים אותו מכאן ולהבא, ומשביעים אותו על העבר.
שנינו במשנה, 'אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים יִשָּׁבַע, מינוהו בית דין לא ישבע. אבא שאול אומר, חילוף הדברים' וְכוּ'. מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמִּי, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל, שאם מינהו אבי יתומים לא ישבע, ואם מינוהו בית דין הרי זה ישבע, כיון שהוא מתכבד בכך שבית דין סומכים עליו ומאמינים בו, ולא ימנע מלהיות אפוטרופוס גם אם ידע שיחייבוהו שבועה. מוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאם מינהו אבי היתומים לא ישבע, היינו דוקא בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, שאין היתומים יודעים שנהג בממונם שלא כהוגן, אֲבָל בְּטַעֲנַת בָּרִי, מַשְׁבְּעִינַן – בכל מקרה משביעים אותו, וכְּגוֹן דְּגָדְלִי יַתְמֵי – כשגדלו היתומים, וְטָעֲנִי עֲלֵיהּ בְּטַעֲנַת בָּרִי – וטוענים נגדו טענת ברי שנטל מממונם, וְכָפַר אִיהוּ – והוא כופר בדבריהם ומכחישם, כְּגוֹן דָא – באופן כזה, וַדַּאי מִשְׁתְּבַּע האפוטרופוס להכחיש את דבריהם.
