שנינו במשנה, 'הַמְטַמֵּא וּמְדַמֵּעַ וְכוּ', הכהנים שפגלו במקדש, מזידין חייבים'. אגב דין זה, בו מבואר שנאמן הכהן לומר שחשב מחשבת פסול בעת הקרבת הקרבן, מבואר בגמרא שאדם נאמן להעיד על דבר שנעשה בפסלות, כל זמן שהוא 'בידו', וכמו הכהן, ששחיטת הקרבן בידו, ונאמן הוא לומר שחשב באותו זמן מחשבת פסול.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – מעשה באדם שבא לפני רבי אמי, אָמַר לֵיהּ – ואמר לרבי אמי, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, אַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ – שמות ה' הכתובים בו, אֵינָן כְּתוּבִין לִשְׁמָן – לא כתבתים כראוי לשם קדושת השם, וממילא, לדבריו, הספר פסול. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, סֵפֶר תּוֹרָה זה שאתה מעיד עליו כך, בְּיַד מִי הוא נמצא עתה. אָמַר לֵיהּ אותו אדם, בְּיַד הלוֹקֵחַ. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, נֶאֱמָן אַתָּה בדבריך לְהַפְסִיד את שְׂכָרְךָ על כתיבת הספר, שהרי לדבריך הספר פסול, ואין הלוקח צריך לשלם לך על כתיבת ספר תורה פסול, וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה – אבל אינך נאמן לפסול את הספר תורה עצמו, מאחר והוא כבר ביד הלוקח, ואינו בידו של הסופר.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לרבי אמי, נְהִי דְּאַפְסִיד שְׂכַר אַזְכָּרוֹת – אמנם מובן הדבר מדוע הפסיד אותו סופר את שכר שמות ה' שכתבם שלא לשמם, דְכוּלֵיהּ סֵפֶר אַמַּאי אַפְסִיד – אבל מדוע הפסיד את כל שכרו, על כתיבת כל הספר, והלא שאר המילים שבספר אינן צריכות להכתב לשמן, ואינן פסולות. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, לפי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כָּל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין אַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ כְּתוּבִין לִשְׁמָן, אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם, כיון שאין דרך להכשירו [ואפילו לדעת הסוברים שאם לא נכתב שם ה' בקדושה ניתן להעביר עליו דיו פעם נוספת לשם קדושת ה' ולהכשירו, זהו דוקא בשם אחד, אבל אם כל השמות של הספר לא נכתבו לשמן אי אפשר להעביר דיו על כל השמות, מאחר וייראה הספר כ'מנומר', שמילים רבות בו יהיו בצבע שונה.
מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ – מעשה באדם שבא לפני רבי אבהו ואָמַר לֵיהּ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, גְּוִילִים שֶׁבּוֹ לֹא עִיבַּדְתִּים לִשְׁמָן – לא עשיתי את עשיית הקלף לשם קדושת ספר תורה, והרי הוא פסול. אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי. אָמַר לֵיהּ אותו סופר, הרי הספר כבר בְּיַד הלוֹקֵחַ. אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ, שהרי ספר התורה שהכנת היה פסול, נֶאֱמָן אַתָּה גם לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה, כלומר, להחזיקו כפסול.
תמהה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה מעשה זה מֵהמעשה דְּרַבִּי אַמִּי, שלא האמין לסופר לפסול את ספר התורה, מאחר וכבר היה ביד הלוקח. ומתרצת, הָתָם – שם, במעשה של רבי אמי, אִיכָּא לְמֵימַר טָעֵי בִּדְרַבִּי יִרְמְיָה – יתכן שטעה וחשב כסברתו של רבי ירמיה, שיפסיד רק את שכר האזכרות, ולא יפסיד את שכר כל הספר, ולכן אמר כן בשקר, כדי לגרום הפסד ללוקח. הָכָא – אבל כאן, במעשה של רבי אבהו, קָא פַּסֵּיד כּוּלֵיהּ אַגְרֵיהּ – הרי ידע הוא שלפי דבריו יפסיד את כל שכרו, וְקָאָתֵי וְאָמַר – ואף על פי כן בא ואמר את הדברים לרבי אבהו, שְׁמַע מִינָּה קוּשְׁטָא קָאֲמַר – והרי זו ראיה שהוא אומר אמת, שהרי הסכים בדעתו להפסיד עבור כך את כל שכרו.
