משנה
משנתנו מביאה דינים מסוימים שנמסרו כעדות על ידי רבי יוחנן בן גודגדה [והובאו דינים אלו גם במסכת עדיות], כיון ששני הדינים האחרונים המוזכרים כאן נתקנו משום תיקון העולם:
הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְדָא, עַל דינה של הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ בקטנותה, שקידושין אלו הם קידושין גמורים מדאורייתא, כיון שנתנה התורה כח לאב לקדש את בתו הקטנה [בשונה מקידושי חרשת עצמה, לאחר שגדלה, שתופסים רק מדרבנן, מאחר ואינה בת דעת לקבל קידושין בעצמה], שֶׁאף על פי שקידושיה קידושין גמורים היא יוֹצְאָה בְּגֵּט שנותן לה בעלה, ואף שאין לה דעת, כיון שיכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה, ואין צורך בדעתה.
וְכן העיד עַל דינה של קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שהתייתמה מאביה, שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן על ידי תקנת חכמים, שתיקנו שאמה ואחיה יכולים לקדשה, שֶׁאף שקידושיה חלים רק מדרבנן מכל מקום הִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, והיינו בתרומה דרבנן [של פירות החייבים בהפרשת תרומה רק מדרבנן], והחידוש בזה שלא גזרו איסור באכילת תרומה דרבנן מחשש שתבא לאכול תרומה דאורייתא, האסורה לה. וְאִם מֵתָה אותה יתומה קטנה לאחר שנישאת, בַּעְלָה יוֹרְשָׁהּ, ואף שמן התורה לא חלו קידושיה, ואין בעלה ראוי ליורשה אלא קרוביה הם הצריכים ליורשה, מכל מקום תיקנו חכמים שבעלה יירשנה, והפקר בית דין הפקר.
וְכן העיד עַל הַמָרִישׁ – קורת עץ הַגָּזוּל, שֶׁבְּנָאוֹ הגזלן בַבִּירָה – בבנין גדול, שאם חזר הגזלן בתשובה ורוצה לתקן את גזילתו, ומצד עיקר הדין צריך הוא להשיב את הגזילה בעצמה, אך כיון שיש הפסד מרובה לסתור את כל הבנין ולהוציא את המריש, תקנו חכמים שֶׁיִּטּוֹל הנגזל מהגזלן אֶת דָּמָיו של המריש, ולא יצטרך הגזלן להוציא את המריש בעצמו ולהחזירו לו, מפני תקנתם של השבים בתשובה, שאם יצטרך לסתור את כל הבנין, שמא ימנע ולא יחזור בתשובה.
וְכן העיד עַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה – אדם שגזל בהמה מחבירו, והקדישה לחטאת, והקריבוה הכהנים בבית המקדש, ובאמת מצד עיקר הדין אינה קדושה כלל, ונשארה חולין, שהרי אינה שייכת לגזלן, ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו, שֶׁאם לֹּא נוֹדַעַת לָרַבִּים – לא ידעו אפילו שלשה בני אדם על גזילה זו, תקנו חכמים שֶׁהיא מְכַפֶּרֶת, ואינו צריך להביא קרבן אחר, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ, שאם לא כן יהיו הכהנים עצובים שאכלו מחולין שנשחטו בעזרה, ויימנעו מלעבוד במקדש, ומכח הפקר בית דין הפקר הפקיעו את הבהמה מרשות הנגזל, וחלה הקדשתו של הגזלן.
גמרא
שנינו במשנה, 'על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט'. אָמַר רָבָא, מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְדָא, שאמר שיכול אדם לגרש את אשתו החרשת אף שאינה בת דעת, נִשְׁמַע – יש לנו לשמוע וללמוד דין בכל הלכות גיטין, שאין צורך בדעת האשה בשעת הגירושין, ולכן אם אָמַר הבעל לְעֵדִים, רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, לאשתי, וְחָזַר וְאָמַר לה כִּנְסִי [-קבלי ממני] שְׁטָר חוֹב זֶה, כיון שלא רצה שתדע באותו זמן שהוא מגרשה, מכל מקום הרי היא מְגֹרֶשֶׁת, ומבאר רבא את הראיה לדבריו, מִי [-וכי] לֹא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְדָא דְּלָא בָּעֵינַן דַּעְתָּהּ – שאין צורך בדעת האשה כדי שיחולו הגירושין, ומחמת כן אמר שניתן לגרש את החרשת, הָכָא נַמִּי – גם כאן, כשנותן לה את הגט והיא חושבת שזהו שטר חוב, לָא בָּעֵינַן דַּעְתָּהּ – אין צורך בדעתה וידיעתה שהיא מתגרשת, אלא הנתינה לידה מגרשתה. מוסיפה הגמרא, וְלָא אָמְרִינַן בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ – ואין אומרים שבכך שאמר לה שזהו שטר חוב היתה כוונתו לבטלו מתורת גט, אֶלָּא מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דְּאָמַר לָהּ הָכֵי – אלא רק משום בושה אמר לה כן, שהתבייש לומר לה בפירוש שהוא מגרשה.
שנינו במשנה, 'וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַּבִּירָה, שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה, ועתה הוא חוזר בתשובה ורוצה לתקן את גזילתו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יְקַעֲקַע – יעקור ויהרוס את כָּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ, וְיַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו, כעיקר הדין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין לוֹ לנגזל אֶלָּא דְּמֵי מְרִישׁוֹ, ואינו צריך לקלקל את הבנין ולהוציא את המריש, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים, שלא יימנעו בני אדם מלחזור בתשובה.
