שנינו במשנה, 'מְצוּדוֹת חַיָּה ועופות ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור'. מבארת הגמרא באיזה אופן נאמרה מחלוקת זו, בְּאוּזְלֵי וְאוֹהָרֵי – במיני מלכודות שיש להם בית קיבול לבעל החיים הניצוד, כּוּלֵּי עַלְמָא לָא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בדבר, שיש בו גזל גמור, מאחר וכליו של אדם קונים לו כ'קנין חצר', ומרגע שניצוד בעל החיים בתוך המלכודת, זכה בו הצייד, והנוטלו משם הרי הוא גזלן. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי – במיני מלכודות שאין להם בית קיבול, וכגון חכה לדגים וכדומה, שאין בעל החיים הניצוד נמצא בתוך כלי של הצייד, ובאופן זה רַבִּי יוֹסֵי סָבַר, גֶּזֶל גָּמוּר הוּא, וְאַף עַל גַּב דְּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא – הגם שזהו גזל רק מדרבנן, שהרי מעיקר הדין מודה רבי יוסי שאין כאן גזל מאחר ולא נעשה קנין באותו בעל חיים, מכל מקום החמירו בזה חכמים להחשיבו כגזל גמור לענין זה שמוֹצִיאִין אוֹתוֹ בְּדַיָּינִין, כלומר, אם יתבענו הלה בדין, יזדקקו הדיינים לתביעתו, ויוציאו את בעל החיים מיד אותו אדם שנטלו. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים במשנתנו סוברים, לָא – לא החמירו בזה חכמים להחשיב את הדבר כגזל גמור, אלא אף על פי שאסרו על כל אדם ליטול את אותו בעל חיים, אם עבר ונטל אין מוציאים אותו מידו בדיינים. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה היא כדברי חכמים, שאין מוציאים אותו בדיינים.
שנינו במשנה, 'הֶעָנִי הַמְנַקֵּף בראש הזית, מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום' כוּ'. תַּנָּא – שנינו בברייתא בענין זה, אִם אותו עני נָטַל וְנָתַן בְּיָד, כלומר, לא הכה בענפי הזית להפיל את הזיתים, אלא נטל את הזיתים בידיו ותלשם מהעץ, ואחר כך הטילם לארץ, הֲרֵי זֶה גֶּזֶל גָּמוּר מדאורייתא, כיון שקנאם בהיותם בידו.
שנינו במשנה, 'אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום' כוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְפַרְנְסִין עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הנמצאים יחד עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הנמצאים עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְקוֹבְרִין מֵתֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר, אם נמצאו הרוגים יהודים עם הרוגים גויים, אין מטפלים רק בקבורתם של היהודים, אלא מטפלים גם בקבורתם של הגויים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם [אך אין הכוונה שקוברים אותם באותו מקום, שהרי אסור לקבור גויים אצל יהודים].
שנינו במשנה, 'מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בשביעית, אבל לא ידי ישראל' כוּ'. תמהה הגמרא על דין זה, מַחֲזִיקִין – וכי מותר להחזיק ידי גוי העובד בשביעית בקרקע ארץ ישראל, וְהָאֲמַר רַב דִּימִי בַּר שֶׁשְׁנָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, אֵין עוֹדְרִין עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאֵין כּוֹפְלִין 'שָׁלוֹם' לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כיון שהותר לומר להם 'שלום' רק מפני דרכי שלום, ולשם כך די באמירת 'שלום' פעם אחת, ועל כל פנים מבואר שאסור לסייע להם בעבודתם בקרקע בשביעית.
מתרצת הגמרא, לָא צְרִיכָא – לא הוצרכה משנתנו לומר דין זה, שמחזיקים את ידם בשביעית, אלא לְמֵימְרָא לְהוּ אַחֲזוֹקֵי בְּעָלְמָא – רק לומר להם 'התחזקו' וכדומה, אך לא לעדור עמהם בפועל. כִּי הָא – וכמו מנהגו דְּרַב יְהוּדָה, דאָמַר לְהוּ 'אַחֲזוֹקֵי', רַב שֵׁשֶׁת אָמַר לְהוּ 'אַשַּׁרְתָּא', שזהו גם כן לשון חיזוק.
שנינו בברייתא, 'וְאֵין כּוֹפְלִין שָׁלוֹם לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים'. רַב חִסְדָּא הֲוָה מַקְדִּים יָהֵיב לְהוּ שְׁלָמָא – היה מקדים לומר 'שלום' לעובדי כוכבים, כיון שאם היה הגוי מקדים לו שלום, היה צריך להשיב לו שלום בלשון כפולה, כפי שנוהגים, ולכן מיהר והקדים לומר להם שלום, פעם אחת. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְהוּ 'שְׁלָמָא לְמַר', והיה מתכוון בכך על רבו, ולא על הגוי.
מביאה הגמרא ברייתא בענין אמירת שלום לגוי ביום חגו: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא יִכָּנֵס אָדָם בְּבֵיתוֹ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּיוֹם אֵידוֹ – ביום חגו וְיִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, שמא יודה על כך לעבודה זרה שלו. מְצָאוֹ – פגש היהודי את הגוי בַּשּׁוּק ביום חגו, נוֹתֵן לוֹ – אומר לו שלום בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ:
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הַנִּיזָּקִין
