אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים המשתתפים עם עניי ישראל בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, שהם מתנות עניים שמשאיר האדם בשדהו, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
משנתנו ממשיכה בהבאת דינים שתקנו חכמים מפני דרכי שלום: מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה – רשאית אשה להשאיל לַחֲבֶרְתָּה הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית – חשודה לשמור פירות שביעית בביתה לאחר זמן הביעור, אף שיש מצוה לבערם, נָפָה לנפות את הקמח, וכְבָרָה – מסננת המפרידה את התבואה מהלכלוך, רֵחַיִם לטחון את החיטים, וְתַנּוּר, לאפות את הפת, כיון שבכל הדברים הללו אין הכרח שתשתמש לדברי איסור, שהרי יתכן שיש לה תבואה של היתר, ומחשש למחלוקת התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו. אֲבָל לֹא תָבוֹר – לא תברור וְלא תִטְחַן עִמָּה, כשהיא יודעת בבירור שאילו הם פירות שביעית, שהרי זהו סיוע בידים לעוברי עבירה.
אֵשֶׁת חָבֵר – אשת תלמיד חכם, מַשְׁאֶלֶת – רשאית להשאיל לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, החשודה על המעשרות, נָפָה וּכְבָרָה, וְאף בוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת – מנפה עִמָּה, כיון שרוב עמי הארץ מעשרים, ומן הסתם אין כאן עבירה, אמנם היתר זה הוא רק בִּזְמַן שֶׁהִיא [-אשת החבר] טְמֵאָה, שבאותו זמן אין דרכה לגעת במאכלים, ואין חשש שתבוא לאכול מאותם מאכלים של עם הארץ, אֲבָל לֹא בִּזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שאז יש חשש שתבוא לאכול, והרי אלו פירות דמאי, האסורים מדרבנן באכילה. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל את הקמח לַמַּיִם כדי ליצור בצק, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, לפי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, כלומר, כיון שמשעה שנעשה הבצק חל עליו חיוב הפרשת חלה, וכיון שכלי עם הארץ טמאים הם, הרי היא מטמאת את החלה, והדבר אסור, ואין לסייע לעוברי עבירה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ – ולא התירו חכמים את כל הדברים הללו, אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים העובדים את האדמה בַּשנה השְּׁבִיעִית, לומר להם 'תחזקנה ידיכם', אֲבָל לֹא – אך אין מחזיקים את יְדֵי יִשְׂרָאֵל העובדים בשדה בשביעית, שאסור להחזיק ידי עוברי עבירה, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן של הגויים בכל יום, ואף ששמו של הקדוש ברוך הוא 'שלום', מותר לאומרו לגוי, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
גמרא
שנינו במשנה, 'כהן קורא ראשון' וכו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה של החיוב לכבד את הכהנים. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בתורה (ויקרא כא ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', ומלשון 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' יש ללמוד שמכבדים את הכהן לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בקריאת התורה בבית הכנסת, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בסעודה, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.
אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – כך אנו פוסקים להלכה, לגבי סדר העולים לקריאת התורה, אם אֵין שָׁם כֹּהֵן, נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה, ואין הלוי קורא כלל.
וְאָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן, אִם אֵין שָׁם לֵוִי, כֹּהֵן שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, חוזר וְקוֹרֵא שני, והטעם לכך, שאם יקרא אחריו ישראל, יהיו שיסברו שהקודם היה לוי, ואם יקרא אחריו כהן אחר, יהיו שיסברו שהראשון היה פגום, ולכן אמרו שאותו כהן יחזור ויקרא פעם שניה.
שָׁלְחוּ בְּנֵי גְּלִילָא [-בני הגליל] לְרַבִּי חֶלְבּוֹ, אַחֲרֵיהֶן – אחרי הכהן והלוי, מִי קוֹרֵא, כלומר, האם תקנו בזה חכמים איזה סדר. לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא היתה לרבי חלבו תשובה לשאלה זו. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ – בא ושאל שאלה זו לְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, אָמַר לֵיהּ רבי יצחק נפחא, אַחֲרֵיהֶן קוֹרְאִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְמוּנִּין עַל הַצִּבּוּר, ואַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָן פַּרְנָסִין עַל הַצִּבּוּר, והיינו ששואלים אותם בכל מקום ויודעים להשיב. ואַחֲרֵיהֶן בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתָן מְמוּנִּין פַּרְנָסִין עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, וְאחריהן כָל הָעָם.
