שנינו במשנה, 'הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וממכרן ממכר במטלטלין' כוּ'. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – מאיזה גיל אמרו חכמים שיש לקטנים כח למכור ולקנות. מַחֲוֵי – הראה רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [-בנו], כְּבַר שִׁית כְּבַר שֶׁבַע – בן שש או בן שבע. רַב כַּהֲנָא אָמַר, כְּבַר שֶׁבַע כְּבַר תַּמְנֵי – בן שבע או בן שמונה. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – ואילו בברייתא שנינו, כְּבַר תֵּשַׁע כְּבַר עֶשֶׂר. ומבארת הגמרא, וְלָא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת בנידון זה, אלא כָּל חַד וְחַד לְפוּם חוּרְפֵיהּ – כל אחד ואחד מהילדים נידון לפי חריפותו, שיש שכבר בן שש הוא חריף ובקי במשא ובמתן, ויש שרק בגיל עשר.
מבררת הגמרא, וְטַעֲמָא מַאי – מה הטעם שתקנו חכמים שיוכלו הילדים לשאת ולתת. ומבארת, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו – כדי שיוכל הקטן להתפרנס ולקיים את עצמו. וְאַמְרִינָן עֲלָה – ואמרה הגמרא על כך במסכת כתובות בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (ע.), אָמַר רַפְרָם, לֹּא שָׁנוּ דין זה, שבכוחם לשאת ולתת, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס הממונה על הקטן, והקטן צריך לעסוק במסחר בעצמו כדי לקיים את עצמו, אֲבָל אם יֵשׁ שָׁם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס הממונה על הקטן ועושה עבורו את כל צרכיו, אֵין מִקָּחָן של הקטנים מִקָּח, וְאֵין מִמְכָּרָן מִמְכָּר, לפי שאינם זקוקים לכך.
מבררת הגמרא, וְטָעוּתוֹ של הקטן במקח וממכר, עַד כַּמָּה – מה השיעור שבו היא חוזרת. אָמַר רַבִּי יוֹנָה, אָמַר רַבִּי זֵירָא, עַד שְׁתוּת – עד שיעור שישית מהמקח, כְּגָדוֹל.
מוסיפה הגמרא דין נוסף, וּמַתְּנָתוֹ של הקטן, מַתָּנָה היא, וכמו שתקנו חכמים שיכול הוא למכור ולקנות, כך יכול הוא לתת מתנה, אַחַת [-בין] מַתְּנַת בָּרִיא, וְאַחַת מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, וְאַחַת מַתָּנָה מְרוּבָּה, וְאַחַת מַתָּנָה מוּעֶטֶת.
משנה
משנתנו מביאה תקנות שונות שתקנו חכמים מפני דרכי שלום: אֵלּוּ דְבָרִים, המובאים להלן, אָמְרוּ חכמים שיש לנהוג בהם מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, כשקורים בתורה בבית הכנסת, כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם – שלא יבואו לריב ביניהם מי יקרא ראשון [ומעיקר הדין לא אמרו כן אלא כשכולם שוים בחכמה, אבל אם הכהן עם הארץ והישראל תלמיד חכם, הוא קורא ראשון. אמנם המנהג הוא שאף באופן כזה הכהן קורא ראשון]. מְעָרְבִין בְּבַּיִת יָשָׁן – כאשר עושים עירוב חצרות, והורגלו לתת את העירוב בבית מסוים, אין מעבירים אותו לבית אחר, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שהרי בני אדם היו רגילים לראות את העירוב במקום מסוים, וכשיראו עתה שאין שם עירוב יחשדו בבני החצר שמטלטלים ללא עירוב.
אמת מים הבאה מן הנהר ועוברת דרך כמה בורות מים של כמה בני אדם, ובעלי הבורות מטים את המים לבורותיהם, הכלל הוא שהבּוֹר הַקָרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שלא יבואו לריב ביניהם על סדר מילוי המים. מְצוֹדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אף שאין בעלי החיים נתפסים בתוך כלי [שאז הכלי נחשב כ'חצר' של בעליו וקונה את בעל החיים בקנין גמור], אלא נתפסים באופן אחר, כגון חכה הלוכדת דגים, וכדומה, אף שמצד הדין לא זכה בעל המצודה בבעלי החיים הללו, שהרי לא נעשה בהם כל קנין, מכל מקום יֵשׁ בָּהֶם גָּזֵל מדברי חכמים, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שאם יבא אדם אחר ויטול את בעלי החיים שניצודו שם, יבואו להתקוטט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף שזו תקנת חכמים, אך תיקנו שיהא זה כגָּזֵל גָּמוּר, ויכול בעל המצודה לתבוע לדין תורה את הנוטל ממצודתו את בעלי החיים, והדיינים יוציאום מידו [אבל לתנא קמא אף שאסור ליטלם, אין בית דין מוציאים מידו].
הֶעָנִי הַמְנַקֵּף [-המכה בענפים ש]בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, כדי להשיר את מעט הזיתים שנותרו שם, אף שלא עשה קנין באותם זיתים שנשרו, מכל מקום מַה שֶּׁהשיר תַּחְתָּיו, אסור לאחרים משום גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף בזה תקנו חכמים שיהא משום גָּזֵל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אף שמן התורה אין להם קנין כיון שאינם בני דעת, תקנו חכמים שיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל, ואסור ליטול מהם את מציאתם, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם [דין זה הוא רק במציאה, שכיון שאינה מוקנית להם על ידי אדם אחר, אין קניינם בה אלא מדרבנן. אבל חפץ שקנה חרש שוטה או קטן מאדם אחר, הרי הקנאת האדם האחר מועילה מן התורה, וקניינם בדבר הוא קנין גמור]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יש בכך משום גָּזֵל גָּמוּר מדרבנן, ובית דין מוציאים את המציאה מיד הנוטלה מהם.
