שנינו במשנה, 'זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה' וְכוּ'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הלכה זוֹ היא מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְאילו בֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקְרִיקוֹן, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ – רבע משווי הקרקע, כיון שזהו הסכום שמסתבר שהפחית הסקריקון ממחיר הקרקע, מחמת שהיא גזולה, וכיון שהיא גזולה מאדם זה, על הקונה לשלם לו את הסכום שהרויח מכך, וְיַד הבְּעָלִים עַל הָעֶלְיוֹנָה לענין זה שאם רָצוּ מָעוֹת, נוֹטְלִין. ואם רָצוּ חלק מהקַרְקַע עצמה בשווי רביע, נוֹטְלִין. מוסיפה הברייתא דין בענין זה, אֵימָתַי – באיזה אופן נאמר דין זה, שיכול אדם אחר לקנות את הקרקע מהסקריקון ולשלם לבעלים רביע משוויה, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח – שאין הבעלים עצמם יכולים לקנות את הקרקע מהסקריקון, אֲבָל אם יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם, ואסור לאדם אחר לקנות קרקע זו מהסקריקון. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין, וְנִמְנוּ – ועמדו למנין והכריעו, שֶׁאִם שָׁהֲתָה הקרקע בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ולא קנאה הבעלים ממנו, זו ראיה שאינו חפץ בה, ומכאן ואילך כָּל הַקּוֹדֶם לִיקַּח [-לקנותה], זָכָה, וְנוֹתֵן לִבְעָלִים רְבִיעַ בַּקַּרְקַע עצמה, אוֹ רְבִיעַ בַּמָּעוֹת שֶׁשָּׁוָה הַקַּרְקַע, שֶׁהֵן שְׁלִישׁ הַמָּעוֹת שֶׁנָּטַל הַסִּיקְרִיקוֹן, כלומר, אם קנה את הקרקע בשלשים זוז מהסקריקון, נותן לבעלים עשרה זוז, שהם שליש ממה ששילם לסקריקון, כיון שאנו משערים שהפחית לו רבע משוויה, והיינו שהיא שוה ארבעים, ומכרה לו בשלשים, ונמצא שעליו לתת לבעלים עשרה זהובים, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו שהלכה כְּדברי שְׁמוּאֵל בענין זה, דְּאָמַר, נותן הקונה לבעלים רְבִיעַ בַּקַּרְקַע, שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַמָּעוֹת, כיון דְּכָל דְזַבִּין – כל סקריקון המוכר קרקע גזולה, נָכֵי רִיבְעָא זַבִּין – מוכר אותה במחיר זול ברבע ממחירה האמיתי, ואת ההפרש הזה על הקונה לשלם לבעלים האמיתי.
משנה
משנתנו מבארת את דיני המקח והממכר של חרש ושל קטן: חֵרֵשׁ – שאינו מדבר ואינו שומע, ומחמת כן אינו בר דעת כל כך, רוֹמֵז וְנִרְמָז – יכול הוא למכור ולקנות דברים על ידי רמיזותיו בידו או בראשו, בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אפילו בלא רמיזה ברורה כל כך יכול הוא לשאת ולתת, על ידי שהוא קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ – עושה סימנים בשפתיו, להראות את רצונו, ואף שאין זה דבר הניכר כל כך כמו רמיזה, וסימנים אלו מועילים בְּמִטַּלְטְלִין, לקנותם או למוכרם.
הַפָּעוֹטוֹת – ילדים קטנים [ובגמרא יבואר באיזה גיל מדובר], מִקָּחָן מִקָּח, וּמִמִּכְרָן מִמְכָּר, בְּמִטַּלְטְלִין, אך לא בקרקעות.
גמרא
הגמרא מבארת עתה באיזה נידון עוסקת משנתנו: אָמַר רַב נַחְמָן, מַחֲלוֹקֶת זו שבמשנתנו, האם חרש צריך דוקא רמיזה או אפילו קפיצת שפתיו מועילה, היא רק בְּמִטַּלְטְלִין, שקונה או מוכר אותם, אֲבָל בְּגִיטִּין, כשבא לגרש את אשתו, ויש צורך בציוויו כדי לכתוב עבורו גט ולמוסרו לאשתו, דִּבְרֵי הַכֹּל יש צורך בִּרְמִיזָה, שזהו סימן ניכר יותר לכוונתו, מאשר קפיצת שפתיו.
וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שכך אָמַר רַב נַחְמָן, כְּמַחֲלוֹקֶת – כפי שנחלקו תנא קמא ובן בתירא במשנתנו בְּמִטַּלְטְלִין, האם יש צורך ברמיזה או שדי בקפיצת שפתיו, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּגִיטִּין, ולדעת בן בתירא גם אם ציוה החרש לכתוב גט על ידי קפיצת שפתיו, עושים כדבריו. תמהה על כך הגמרא, וְהָא אֲנָן בְּמִטַּלְטְלִין תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנתנו שמחלוקת זו היא 'במטלטלין', ומשמע שלא נחלקו לגבי גיטין. מתרצת הגמרא, אֵימָא – יש לומר במשנתנו, 'אַף בְּמִטַּלְטְלִין', וכמו כן נחלקו גם לגבי גט.
