גמרא
שנינו במשנה, 'לָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו בטל' וְכוּ'. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם לקח תחילה מהסקריקון מקחו בטל על אף שחזר ולקח מבעל הבית, אֶלָּא באופן דְּאָמַר לֵיהּ בעל השדה, לֵךְ חֲזַק – עֲשֵׂה קנין חזקה בקרקע, וּקְנֵה אותה, כיון שבאופן זה אין כאן אלא דיבור בלבד, ויכול לטעון שאמר כן מחמת שפחד מהסקריקון, אֲבָל בִּשְׁטָר – אם כתב לו הבעלים שטר מכירה על השדה, קָנָה, כיון שלא היה עושה כן מחמת פחד בלבד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַף בִּשְׁטָר לֹא קָנָה, כיון שיתכן שגם את זה עשה מחמת פחד, עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אַחֲרָיוּת על השדה, שאם יוציאוה מידו, יצטרך לשלם את דמיה, שכתיבת האחריות מוכיחה שהיתה כוונתו למקח גמור, ואינו יכול לומר שעשה זאת מפחדו של הסיקריקון, כיון שגם הסקריקון עצמו מבין שלא יתכן שהוא יקבל את דמי השדה, ובעל השדה יקבל עליה אחריות [ואמנם אם יש לו עדים שנאנס בכתיבת האחריות, יכול הוא לבטל את המקח].
וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ דְּרַב מֵהָא דְּתַנְיָא – והקשתה הגמרא על שיטת רב ממה ששנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לָקַח מִן הָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ – קנה אדם קרקע מנכסי מלוג של האשה [שהם נכסים שמכניסה האשה לבעל בנדונייתה], וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקְּחוֹ קַיָּים, כיון שהאשה הסכימה למכירה מרצונה. אבל אם קנה תחילה מִן הָאִישׁ, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקְּחוֹ בָּטֵל, כיון שיכולה האשה לומר שהסכימה לכך רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה, שמכר תחילה, ובאמת לא התרצתה במקח, עַד שֶׁתִּכְתּוֹב האשה אַחֲרָיוּת, ומוכח אם כן שאין די בכתיבת שטר, אלא יש צורך בכתיבת אחריות, וכדעת שמואל. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, מַאי 'אַחֲרָיוּת' נָמֵי – גם לשון 'אחריות' האמורה בברייתא, שְׁטָר, שכתיבת שטר נחשבת כקבלת אחריות, ואין זו אחריות למקרה שיטלו ממנו את השדה, אלא אחריות לכך שלא תוכל האשה לחזור בה, לאחר שכתבה שטר.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שגם בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות, בין בקנה מסקריקון וחזר וקנה מבעל הבית, ובין בקנה מהאיש וחזר וקנה מהאשה, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – שבכל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, וְלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא כְּחַד מִינַּיְיהוּ – ולא נפסקה ההלכה בפירוש כאחר מהם, הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – ההלכה כשמואל בדיני ממונות. וְעוֹד, דְּתַנְיָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ – שהרי הברייתא מסייעת לדברי שמואל, וּפֵירוּקָא דְּרַב – וישובו של רב, שִׁינּוּיָא הוּא – אין זה אלא תירוץ ליישב את דברי רב, וְלָא סָמְכִינַן אַשִּׁינּוּיָא – ואין סומכים על תירוץ לענין ההלכה.
הגמרא מביאה דין נוסף בענין סקריקון באותם ימים: אָמַר רַב יוֹסֵף, נַקְטִינָן – כך היא ההלכה המוחזקת בידינו בענין זה, אֵין דִּין אַנְפָּרוֹת [-גזילת קרקע] בְּבָבֶל, כלומר, שאם קנה מהסקריקון, וחזר וקנה מבעל הקרקע, מקחו קיים. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לדין זה, ומבארת, כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּי דֹּאַר – מאחר ויש דיינים קבועים הדנים דיני גזלות אלו, וְלָא אַזִּיל קַבֵּיל – ולא הלך בעל הקרקע לקבול בפניהם על גזילת קרקעותיו, אֵימוּר אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ – הרי זו ראיה שמחל על תביעתו, כיון שקיבל מעות תמורת הקרקע.
