הגמרא דנה עתה באדם הממנה שליח לכתוב גט לאשתו, ממתי נחשב שנעשתה שליחותו, ואינו יכול לכתוב גט נוסף: הַהִיא דַּהֲווֹ קָארוֹ לַהּ – מעשה באשה שהיה שמה 'נָפָאתָא', ומינה הבעל עדים לכתוב גט עבורה, אַזוּל סָהֲדֵי כַּתוּב – הלכו העדים וטעו וכתבו בגט 'טָפָאתָא', וגט זה פסול הוא, שהרי לא נכתב בו שמה כראוי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן בכתיבת הגט, ואינם יכולים לכתוב עתה גט אחר כדי לגרש בו אשה זו.
מַתְקִיף לַהּ [-הקשה על כך] רָבָא, מִי קָאֲמַר כְּתוֹבוּ חַסְפָּא וְהָבוּ לַהּ – וכי אמר הבעל לעדים שיכתבו לה דבר הנחשב כ'חרס' בלבד, והרי גט זה שנכתב בו שמה של האשה שלא כראוי נחשב כ'חרס' שאינו ראוי לגירושין, וכיון שלא קיימו את שליחות הבעל לכתוב גט כשר, יכולים הם לכתוב גט אחר שייכתב בו שם האשה כראוי, ויגרשוה בו.
אֶלָּא אָמַר רָבָא, גדר אחר לזמן שבו התקיימה שליחותם, אִי וַדַּאי כָּתְבוּ סָהֲדֵי גִּיטָּא מְעַלְּיָא – אם כתבו העדים גט כשר וטוב, וְאָבַד אותו הגט קודם שמסרו אותו ליד האשה, כבר עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן, ואינם יכולים לכתוב גט נוסף.
מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על כך] רַב נַחְמָן, מִי קָאֲמַר לְהוּ כְּתוֹבוּ וְאַנְחוּ בְּכִיסַיְיכוּ – וכי מינה אותם כשליחים לכתוב את הגט ו'להניחו בכיסם', כלומר, הרי מינוים כשליחים היה על הגירושין, ולא על כתיבת הגט לבד, וכיון שעדיין לא השתמשו בגט כדי לגרשה, אלא אבד קודם לכן, נמצא שעדיין לא התקיימה שליחותם, ויכולים הם לכתוב גט חדש. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין – רשאים השליחים לכתוב גט כשר וליתנו לאשה אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, אם נמצאה בו טעות, או שאבד, עד שייעשו הגירושין כדין. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִילְכְתָא – ההלכה היא כדברי רב נחמן, שיכולים השליחים לכתוב אפילו כמה גיטין, עד שיהיה הגט כשר, וישתמשו בו לגירושין.
בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאל ממנו] רָבָא מֵרַב נַחְמָן שאלה זו, אָמַר הבעל לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ גט וּתְנוּ אותו לְשָׁלִיחַ שימסרנו לאשה לשם גירושין, מַהוּ – מה הדין, כלומר, כיצד מפרשים את כוונתו, סַלּוֹקֵי סַלְּקִינְהוּ – האם כוונתו היתה לסלקם ממעשה הגירושין, והקפיד שהם רק יכתבו את הגט אך לא ימסרוהו ליד האשה, אלא אותו שליח ימסרנו לה. אוֹ דִּילְמָא – או שמא לא זו היתה כוונתו, אלא רק לְטִרְחַיְיהוּ חָיֵישׁ – חשש הוא להטריחם במסירת הגט, ולכן אמר להם שאינם צריכים למוסרו בעצמם לאשה, אלא יכולים הם לשולחו על ידי אותו שליח, ובאמת אם ירצו ליתנו בעצמם לאשה, רשאים לעשות כן. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא שיעמוד ספק זה בתֵּיקוּ, כספק שלא נפשט. מוסיף הרי"ף ואומר, וְתֵיקוּ דְּאִיסּוּרָא – ובכל מקום שיש 'תיקו' בספק של דבר איסור, לְחוּמְרָא – יש להחמיר בו מספק. הִילְכָּךְ לָא מָצֵי אִינְהוּ לְמֵיהֱוֵי שְׁלוּחִים לְהוֹלָכָה – ולכן אין אותם שנים יכולים להיות שליחים להולכת הגט לאשה, דְּחָיְישִׁינַן דִּילְמָא סַלּוֹקֵי סַלְּקִינְהוּ – כיון שאנו חוששים שמא היתה כוונתו לסלקם משליחות להולכה.
שנינו במשנה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֶרֶת טוֹל לִי גִּיטִּי הרי זה כאילו אמרה 'התקבל לי גיטי', ומיד בקבלת השליח חלו הגירושין, ולכן אִם רָצָה הבעל לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, 'טוֹל לִי', 'יְהֵא לִי בְּיָדְךָ', כּוּלָּן לָשׁוֹן קַבָּלָה הֵן, וחלים הגירושין מיד בקבלת השליח.
משנה
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לשלוחה 'הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי', וקיבל הלה את הגט מיד הבעל, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים כדי להתירה להינשא, כת אחת של שְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ אָמְרָה לשליח לקבל את הגט [שאם לא כן אין בקבלת השליח כלום], וְכת של שְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ קִבֵּל השליח את הגט וְקָרַע [ובגמרא יבואר מדוע קרע השליח את הגט ולא שמרו כהוכחה לגירושין].
מוסיפה המשנה ומבארת שאין צורך בשתי כתות עדים ממש, אלא בשתי עדויות, וְלכן אֲפִלּוּ אותם שני עדים הֵן הָרִאשׁוֹנִים המעידים על מינוי השליחות וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים המעידים על קבלת הגט, אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים – עד אחד מעיד על מינוי השליחות, וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים – עד אחד מעיד על קבלת הגט, וְעד אֶחָד נוסף מִצְטָרֵף עִמָּהֶן ומעיד על שני הדברים.
