גמרא
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם שיש בידו גט אשה, ויש עתה ספק לשם מה ניתן לו הגט, הבַּעַל אוֹמֵר שניתן לו הגט לְפִקָּדוֹן, ולדבריו אין השליש רשאי להשתמש בגט לשם גירושין, וְשָׁלִיש אוֹמֵר שניתן לו הגט לְשם גֵירוּשִׁין, כלומר, טוען השליח שהיה הוא שליח האשה לקבל את הגט, וידע זאת הבעל, ונתן לו את הגט על דעת כן שיקבלנו עבור האשה ותתגרש מיד בקבלתו. רַב הוּנָא אָמַר, בַּעַל נֶאֱמָן, מהטעם שיבואר להלן. ורַב חִסְדָּא אָמַר, שָׁלִישׁ נֶאֱמָן. ומבארת הגמרא את טעמיהם, רַב הוּנָא אָמַר בַּעַל נֶאֱמָן, דְּאִם אִיתָא דִּלְגֵירוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – שהרי אם אכן היתה האמת כדברי השליש, שנתן לו הבעל את הגט על מנת שתתגרש האשה במסירה זו [כיון שלדבריו היה הוא שליח קבלה], לְדִידַהּ הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ – היה נותן הבעל את הגט ליד האשה עצמה, ומודע הוצרך לתת את הגט ליד אדם שלישי [ומדובר באופן שהאשה נמצאת גם היא באותו מקום, והיה יכול לתת לה את הגט]. וְרַב חִסְדָּא אָמַר שָׁלִישׁ נֶאֱמָן, דְּהָא הֵימְנֵיהּ – שהרי האמינו הבעל וסמך עליו בכך שמסר לו את הגט, שהרי ידע שיוכל השליש למסור את הגט ליד האשה עצמה, והיתה הולכת ונישאת לאחר על סמך גט זה, ודבר זה נחשב ראיה שנתן לו את הגט מתחילה על דעת כן שאם יטען שניתן לו הגט לשם גירושין, יהא כדבריו, ותתגרש האשה על ידו.
וְאוֹתִיב [-והקשה] רַבִּי אַבָּא לְרַב הוּנָא מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא לגבי דיני ממונות, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי [-היא דומה, נחשבת], שאם הודה האדם בעצמו שהוא חייב ממון לחבירו, הרי הוא נאמן בכך כמאה עדים, וְהַשָּׁלִישׁ – אדם שלישי, ששני הצדדים נתנו לו לשמור את הכסף שעליו הם דנים, נֶאֱמָן יותר מִשְּׁנֵיהֶם, ומוכח מכך שכיון שנתנו ליד השליש את המעות, והוא יכול לעשות בו כרצונו, זו ראיה שסמכו עליו שיהא נאמן להעיד על הממון שבידיו, למי הוא שייך, והיינו שלא כדברי רב הונא, האומר שהבעל נאמן על אף שהגט ביד השליש.
וּפָרִיק – ותירץ רב הונא, שַׁאנִי מָמוֹן דְּאִיתְיָהִיב לִמְחִילָה – שונה הוא ממון הנמצא ביד שליש, שהוא ניתן למחילה, ומסתבר שכשנתן את הממון ליד השליש גמר בדעתו שיהא הממון כפי שיאמר השליש, גם אם ישקר, אבל לגבי גט אשה אין דרכו של האדם להתרצות במה שיאמר השליש, וכיון שהוא אומר שלא נתן את הגט לשם גירושין, הרי הוא נאמן.
וְאַקְשִׁינַן – והקשתה על כך הגמרא, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו באותה ברייתא, אחרי שאמרו שהשליש נאמן על מה שבידו, 'וְכֵן לְגִיטִּין', ומשמע שגם בזה נאמן השליש, ושלא כדברי רב הונא. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא שכוונת הברייתא לגִּיטֵּי מָמוֹן, כלומר, לשטרות ממון שהושלשו ביד שליש, שאף הם מכונים 'גיטין'.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וּפָסְקוּ רַבְּוָאתָא הִלְכְתָא – ופסקו רבותינו הלכה כְּרַב הוּנָא, שהבעל נאמן לומר שלא מסר את הגט לשם גירושין, וַאֲנָן לָא סְבִירָא לָן הָכֵי – אך אנו איננו סוברים כן, אֶלָּא הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּרַב חִסְדָּא, שהשליש נאמן על מה שבידו, דְּסוּגְיָין כְּוָותֵיהּ – כיון שסוגיית הגמרא היא כדבריו, כְּדִמְבָרֵר לְקַמָּן – כפי שיבואר להלן, שדנה הגמרא בפרטי ההלכה על פי שיטתו.
וּמוֹדֶה רַב הוּנָא, דְּאִי אָמְרָה – שאם אומרת האשה עצמה, קַמַּאי דִּידִי לְגֵירוּשִׁין יָהֵיב נִיהֲלֵיהּ – בְּפָנַי נתן הבעל את הגט לשליש לשם גירושין, מְהֵימָנָא – נאמנת היא בדבריה, והטעם לכך, מִגּוֹ דְּאִי בַּעְיָא אָמְרָה לְדִידִי יַהֲבֵיהּ נִיהֲלִי – מתוך שהיתה יכולה לומר שבעלה נתן את הגט לה עצמה, והיתה נאמנת בכך, שהרי האשה האומרת לבעלה 'גירשתני' נאמנת.
