שנינו במשנה, 'האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע'. מבררת הגמרא, 'בפנינו קִיבֵּל' לָמָּה לִי – מדוע יש צורך בעדים שיעידו על קבלת הגט בפניהם, והרי כיון שהגט נמצא עתה ביד השליח, בודאי קיבלו מהבעל. ומבארת, אָמַר רָבָא, הָא מַנִּי – כדעת מי סוברת משנתנו, כדעת רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר, עֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵי – העדים הרואים את מסירת הגט מהבעל לאשה [או ליד שלוחה של האשה] הם ה'כורתים' ומחילים את כח הגט, ולכן יש צורך שתביא האשה את עדי המסירה. ממשיכה הגמרא ומבררת, 'קָרַע' לָמָּה לִי – מדוע הוצרך השליח לקרוע את הגט, שמחמת כן יש צורך בעדותם של העדים על כך. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה שָׁנוּ – משנה זו נשנתה בזמן שגזרו הגויים על ישראל שלא יקיימו את המצוות, ונאסר עליהם לגרש בגט כשר, ומחמת פחד המלכות הוצרך השליח לקרוע את הגט מיד.
הגמרא ממשיכה לדון בדין נאמנותו של שליש: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, בַּעַל אָמַר שנתן את הגט ליד השליש לְשם גֵירוּשִׁין, שיתננו לאשה כדי להתגרש בו, וְשָׁלִישׁ אָמַר גם הוא שנתן את הגט לאשה לְשם גֵירוּשִׁין, וְהִיא, האשה עצמה, אוֹמֶרֶת, השליש נְתָנוֹ לִי, וְאָבַד מִמֶּנִּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲוָה – הרי דבר זה נחשב כדָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וכיון שאין כאן שני עדים על הגירושין, אלא רק עדותו של עד אחד, שהוא השליש, אינו נאמן, ואינה מגורשת.
מקשה הגמרא, אַמַּאי – מדוע אינה מגורשת, וּנְהֵימְנֵיהּ לְשָׁלִישׁ – הרי יש לנו להאמין לשליח, וכפי שהתבאר לעיל שלדעת רב חסדא השליש שהגט בידו נאמן לומר לשם מה ניתן לו הגט. דוחה הגמרא, מִי קָא נָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵיה יָדֵיהּ דְּלִיהֵמְנֵיהּ – וכי יוצא הגט עתה מתחת ידו, שנאמינו, כלומר, כל נאמנותו של השליש היא מחמת שהגט בידו והוא יכול ליתנו עתה לאשה, וכיון שכאן אין הגט בידו [שהרי נמסר לאשה ואבד], אין לו נאמנות.
אומר הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן דְּהִילְכְתָא כְּרַב חִסְדָּא – מדברי הגמרא כאן יש ללמוד שההלכה היא כדברי רב חסדא, שאמר לעיל שאם יש ויכוח בין הבעל לשליש לשם מה ניתן לו הגט, השליש נאמן, ולכן גם כאן הקשתה הגמרא בתחילה שיהא השליש נאמן, ותירצה שאין הגט נמצא בידו, ומוכח שאם היה הגט בידו, היה נאמן [אמנם אפשר לדחות ראיה זו, כיון ששם אמר רב הונא את דבריו באופן שיש ויכוח בין הבעל לשליש, ויתכן שלא תתרצה האשה לקבל את הגט מיד השליש כאשר הבעל טוען שלא ניתן לו כלל לשם גירושין, ונמצא שאין בידו של השליש לקיים את דבריו ולגרשה. אך כאן שגם הבעל מודה בכך שנתן לו את הגט לשם גירושין, יתכן שגם רב הונא יודה שהשליש נאמן]. וְהַיְנוּ דְּאָמְרִינַן דְּסוּגְיָין כְּוָותֵיהּ – וזהו מה שאמרנו לעיל שמשמעות סוגיית הגמרא היא כדברי רב חסדא, ולכן הלכה כמותו.
ממשיכה הגמרא ומקשה, מדוע אין אנו מחזיקים אשה זו כמגורשת, וְלֵימָא – ומדוע לא נאמר, חֲזָקָה היא ששָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וכיון שנמסר לו הגט כדי שיתננו לאשה, מסתבר שקיים את שליחותו וגירשה בו, ומבארת הגמרא היכן מצאנו שיש חזקה כזו, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה, ולא אמר לו איזו אשה לקדש לו, וּמֵת השָׁלִיחַ, אָסוּר המשלח בְּכָל הַנָּשִׁים שבעולם, כיון שחֲזָקָה ששָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וקידש לו אשה, ומעתה כל אשה שבעולם היא בספק שמא היא אחות אשתו, או אם אשתו או בת אשתו, והיא אסורה עליו, ומוכח שאנו סומכים על חזקה זו ששליח עושה את שליחותו, ואם כן יש לנו לסמוך על כך גם לענין גירושין.
מתרצת הגמרא, [כִּי אַמְרִינָן – מה שאנו אומרים שיש חֲזָקָה ששָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ], היינו רק לְחוּמְרָא – להחמיר על אותו אדם ולאסור עליו מספק את כל הנשים שבעולם, אֲבָל לְקוּלָּא – להקל ולומר שמן הסתם נמסר לה גט והתגרשה, ולהתירה להנשא למי שתרצה, לֹא – אין אומרים חזקה זו, ולכן אינה מוחזקת כמגורשת.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וּלְהֵימְנוּהָ לְדִידָהּ – מדוע לא נאמין לאשה עצמה האומרת שהתגרשה, מִכח דבריו דְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ 'גֵּירַשְׁתַּנִי', נֶאֱמֶנֶת, כיון שיש חֲזָקָה שאֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ. מתרצת הגמרא, חזקה זו, שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דִמְסַיֵּיעַ לָהּ – זהו רק באופן שאין מי שמסייע לה בדבריו, אלא היא היחידה הטוענת כן, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא (בַּעַל וְשָׁלִישׁ) דְּקָא מְסַיְּיעֵי לָהּ – אבל כאן שיש מי שמסייע לה, שהרי הבעל והשליש אומרים כדבריה, שהתגרשה, מְעִיזָּה, ולכן לא ניתן לסמוך על דבריה כדי להחזיקה כמגורשת.
מוסיף הרי"ף ואומר, וְהַשְׁתָּא דְּאָמַרְתְּ דְּאַמְרִינָן – ועתה שנקטה הגמרא שאנו אומרים חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ לְחוּמְרָא, נמצא שגם באופן זה של גירושין יש צד חומרא, אִי בַּעֲלָהּ כֹּהֵן הוּא, אִיתַּסְרָא עָלֵיהּ – נאסרה עליו, כיון שאנו מחמירים לחשוש שעשה השליח את שליחותו וגירשה, ונמצא עתה שהיא גרושה ואסורה עליו, אך אין זה אלא חשש, וְלכן לְעַלְמָא לָא מִשְׁתַּרְיָא – אינה מותרת להנשא לאדם אחר, עַד דְּיָהִיב לָהּ גִּיטָּא אַחֲרִינָא – עד שיתן לה בעלה גט אחר. וְאִי מָיֵית וַעֲדַיִן לָא יָהֵיב לַהּ גִּיטָּא אַחֲרִינָא – ואם מת בעלה ועדיין לא נתן לה גט אחר, נמצא שהיא ספק אלמנה ספק גרושה, אֲסִירָא לְכֹּהֵן – הרי היא אסורה מספק להנשא לכהן. וְאִי אִית לָהּ יָבָם – ואם מת בעלה ללא ילדים והיא בספק שמא היא אלמנה וזקוקה ליבום, הרי היא חוֹלֶצֶת מספק, שמא לא התגרשה, וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, שמא התגרשה, והרי היא אסורה על אחי בעלה כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
