אָמַר רַב הוּנָא, גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ, כלומר, ציוויו של השכיב מרע לכתוב גט לאשתו, דומה לציוויו של שכיב מרע לתת מתנה מנכסיו לאדם מסוים, ומבאר רב הונא את הדמיון, מַה [-כשם ש]מַּתְּנָתוֹ, אף שציוה ליתנה לאדם מסוים, ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים אף ללא קנין, מכל מקום אִם עָמַד – הבריא ממחלתו, חוֹזֵר – מתבטלת מתנתו, כיון שלא נתנה אלא מחמת שחשב שימות מאותו חולי, אַף גִּיטּוֹ, שציוה לתת לאשתו, אִם עָמַד ממחלתו, חוֹזֵר, ואינה מגורשת. ודין נוסף שהם שוים בו: וּמַה גִּיטּוֹ של שכיב מרע, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ – שלא פירש את דבריו לגמרי, מכל מקום כֵּיוָן דְּאָמַר 'כְּתוֹבוּ' גט לאשתי, אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר 'תְּנוּ', כותבים ונותנים, כיון שאנו מפרשים שכך היתה כוונתו, אלא מחמת טרדתו בחוליו לא פירש דבריו כראוי, אַף מַתְּנָתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר 'תְּנוּ', אַף עַל גַּב דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ – שלא עשו קנין על מתנה זו, מכל מקום דבריו חלים לגמרי, כאילו נעשה עליהם קנין.
מוסיף הרי"ף ואומר: לְמֵימְרָא – ויש ללמוד מכך, דְּהָנֵי אַרְבָּעָה דְּתָנֵינָן בְּמַתְנִיתִין – שאותם ארבעה בני אדם השנויים במשנתנו, והם היוצא בקולר ליהרג, המפרש בים, היוצא בשיירה למדבר והמסוכן למות בחוליו, כּוּלְּהוּ – כל אלו דינם כִּשְׁכִיב מְרַע, לענין זה שאף על פי שלא פירש את דבריו לגמרי, אנו מפרשים את דבריו כמפורשים, ולענין זה שאם הבריא, חוזר בו מגיטו וממתנתו, והטעם לכך, דִּאף שאינם 'שכיב מרע' מחמת מחלה, מכל מקום מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה נִינְהוּ – הרי הם מצווים את דבריהם מחמת שהם חוששים שימותו בזמן קצר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר, וְאָמַר שכָל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתִּי, ופירט את שמו ושם אשתו ושם עירו, הֲרֵי אֵלּוּ השומעים את קולו נחשבים כשלוחים שלו, ויִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ [ואף שלא אמר 'תנו', הרי הוא כמסוכן למות, שהתבאר לעיל שאף אם אמר רק כתבו, כותבים ונותנים]. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר 'כִתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', ולא אמר 'כתבו ותנו', רָצָה לְשַׂחֵק בָּהּ – אמר כן דרך שחוק, ואין כותבים ונותנים לה.
מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, והשומעים כתבו ונתנו לה גט, וְאחרי שקיבלה את הגט עָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג, וְנָפַל, וָמֵת, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כך הוא הדין במעשה זה, אִם אדם זה מֵעַצְמוֹ נָפַל – הפיל את עצמו, הֲרֵי זֶה גֵּט, כיון שבודאי ידע שהוא עומד להמית את עצמו, ודינו כיוצא ליהרג שאמר 'כתבו' ולא אמר 'תנו', שהתבאר במשנה לעיל שכותבים ונותנים. אך אִם הָרוּחַ שבראש הגג דְּחַפְתּוֹ, אֵינוֹ גֵט, כיון שדינו כבריא שאמר כן, שאנו תולים שאמר כן דרך שחוק.
גמרא
שנינו במשנה, 'מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא שאמר כתבו גט לאשתי' כוּ'. תמהה הגמרא, וכי דרכו של התנא להביא מַעֲשֶׂה לִסְתֹּר את דבריו, כלומר, הרי התנא של משנתנו אמר שבריא שציוה לכתוב גט לאשתו, אנו אומרים שהיתה כוונתו דרך שחוק, ואילו במעשה מוכח שבאופנים מסוימים גט כזה חל. מתרצת הגמרא, חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא – יש חסרון במשנתנו, וְהָכֵי קָתָּנֵי – וכך צריך לשנות בה, לאחר שהתבאר שלגבי בריא אנו אומרים שהיתה כוונתו לשחק בה, וְמכל מקום אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, שלא התכוון לשחק בה, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְעל כך מביאה המשנה מַעֲשֶׂה נַמִּי בְּבָרִיא שֶׁאָמַר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת כוּ', שעל כך אמר רבן שמעון בן גמליאל, שאם נפל מעצמו הרי זו ראיה שלא היו דבריו דברי שחוק, והרי זה ככל שכיב מרע המצוה לכתוב גט לאשתו, שכותבים ונותנים לה.
