הַהוּא גַּבְרָא דְּעָאל לְבֵי כְנִישְׁתָּא – מעשה באדם שנכנס לבית הכנסת, אַשְׁכַּחִי לְמַקְרֵי יְנוּקֵי – ומצא שם מלמד תינוקות, הוּא וּבְרֵיהּ דְּיָתְבֵי – אותו מלמד תינוקות היה יושב שם עם בנו [הגדול], וְיָתִיב אַחֲרִינָא גַבַּיְיהוּ – והיה אדם נוסף, שלישי, יושב עמהם, אָמַר לְהוּ – אמר להם אותו אדם, בֵּי תְּרֵי מִינַּיְיכוּ לִיכְתְּבוּ גֵּט לְאִינְתְּתֵיהּ – שנים מכם יכתבו גט לאשתי, ולא פירט אילו שנים, לְסוֹף – לאחר זמן, קודם שנכתב הגט, שָׁכִיב מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – מת אותו מלמד תינוקות, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי מְשַׁוֵּי אִינִישׁ לִבְרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא – האם דרכו של אדם למנות כשליח את הבן בפני האב, ואם כן היתה כוונתו שגם הבן יוכל להיות שליח לענין זה, אוֹ לֹא – או שאין דרכו של אדם למנות כשליח את הבן בפני האב, והיתה כוונתו שיהיו כשליחים רק המלמד תינוקות עצמו והאדם הנוסף שהיה שם. ומביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, רַב נַחְמָן אָמַר, לֹּא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא – אין דרכו של אדם למנות כשליח את הבן בפני האב. וְרַב פָּפָּא אָמַר, מְשַׁוֵּי אִינִישׁ בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא – עשוי אדם למנות את הבן כשליח במקום האב, וממילא יכולים הבן והאדם השלישי לכתוב את הגט. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כדברי רב פפא, דמְשַׁוֵּי אִינִישׁ בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא.
משנתנו עוסקת באדם שאמר לכמה בני אדם לכתוב ולתת לאשתו גט, האם עליהם לעשות זאת בעצמם, או שרשאים הם למנות שליח שיעשה זאת. אָמַר הבעל לִשְׁנַיִם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', אף שלא אמר להם 'כתבו', אוֹ שאמר לִשְׁלשָׁה 'כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ – יעשו כן בעצמם, בשנים הטעם הוא כיון שאינם ראויים להיות 'בית דין', וממילא אינם יכולים למנות שליח אחר, ואילו בשלשה, אף שראויים להיעשות בית דין ולמנות שליח, מכל מקום כיון שאמר להם בפירוש 'כתבו', הרי היתה כוונתו שהם עצמם יעשו זאת.
אבל אם אָמַר לִשְׁלשָׁה בני אדם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, ואינם חייבים לכתוב בעצמם, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, וכוונתו היתה שהם יהיו אחראים לכך שייכתב הגט ויינתן לאשתו, אך לא איכפת לו אם יעשו כן בעצמם או שימנו לכך שליח אחר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה שהֶעֱלָה חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים – בשם רבי עקיבא בזמן שהיה חבוש בבית הסוהר, מְקֻבָּל אָנִי – כך קיבלתי מרבותי, בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שיּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִתְּנוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ – כך השבנו לרבי חנניה שנעשה שליח בהבאת הלכה זו לבית המדרש, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין – אף אנו קיבלנו את ההלכה בענין זה, ואין היא כדבריך, אלא שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם 'תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', שֶׁיִּלְמְדוּ לכתוב [וכגון שאין הדיינים יודעים לכתוב, שאין זה מתנאי היושבים בסנהדרין], וְיִכְתְּבוּ את הגט בעצמם, וְיִתְּנוּ לָהּ, ואינם רשאים למנות שליח אחר.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמר רבי יוסי כו', אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי, שילמדו ויכתבו ויתנו לה'. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, שצריכים הדיינים עצמם לכתוב את הגט, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, מִילֵּי לָא מִימְּסְרָן לְשָׁלִיחַ, כלומר, שליחות שאין בה מעשה, אלא מילים בלבד, כגון שליחות זו שלא מסר להם גט או דבר שיש בו ממשות, אלא רק אמר להם לכתוב ולתת גט לאשתו, אין אותם שליחים יכולים למנות שליח אחר שיעשה זאת, אלא עליהם לכתוב בעצמם את הגט.
וְאַמְרִינָן נַמִּי – ועוד אמרו בגמרא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, שָׁלְחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב – שלחו שאלה זו מבית מדרשו של רב לִשְׁמוּאֵל, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, אָמַר הבעל לִשְׁנַיִם 'כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי', וְהם לא עשו כן בעצמם, אלא אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב, וַחֲתָמוּהוּ אותם שנים כעדים, מַהוּ – מה דינו, האם זהו גט כשר או לא. שָׁלַח לְהוּ – שלח להם שמואל תשובה לשאלתם, תֵּצֵא, כלומר, לא רק שאין הגט כשר לכתחילה, אלא אפילו בדיעבד הוא פסול, ולכן אם נישאה לאדם אחר, עליה לצאת ממנו, כיון שדינה עדיין כאשת איש של הראשון, מאחר ואין שליח עושה שליח, כאשר השליחות היא של מילים בעלמא. וְכֵן הִילְכְתָא.
