כפי שהתבאר לעיל, אם מינה הבעל שליח לכתוב גט לאשתו, אין השליח יכול למנות שליח אחר שיעשה זאת, כיון ש'מילי לא מימסרן לשליח'. מוסיפה הגמרא, וַאֲפִילּוּ אָמַר הבעל בפירוש 'אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב, וְלָעֵדִים וְיַחְתּוֹמוּ', כלומר, שמינה אותם לומר לאותם אנשים שיהיו שלוחיו לכתיבת וחתימת הגט, מכל מקום כיון שלא אמר בעצמו לסופר ולעדים, אין הדברים יכולים להמסר על ידי שליח, והֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל. דִּתְנַן בְּפִרְקָא דִּלְקַמָּן – שהרי כך שנינו בפרק הבא (פרק שביעי), אָמְרוּ לוֹ לבעל, האם נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ, ואָמַר לָהֶן, כְּתוֹבוּ. אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב, וְלָעֵדִים וַחֲתָמוּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ, לבעל, וְחָזַר הבעל וּנְתָנוֹ לָהּ, לאשה, לשם גירושין, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר הבעל בעצמו לַסּוֹפֵר כְּתֹב, וּלְעֵדִים חֲתוֹמוּ. וְשַׁקְלִינָן וְטַרִינָן בָּהּ בַּגְמָרָא – ונשאנו ונתנו בגמרא שם בביאור משנה זו, וְאַסְּקָהּ [-והסיק] רַב אַשִׁי בביאור המשנה, דכּוּלָּהּ כרַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְ'לָא מִיבַּעְיָא' קָאֲמַר – אמר רבי יוסי דינים אלו בדרך שבה נאמר תחילה הדין הקל ואחר כך הדין המחודש, וכך אמר, לֹּא מִיבַּעְיָא – אין צורך לומר דין זה הֵיכָא – באופן דְּלָא אָמַר 'תְּנוּ', אֶלָּא אֲפִילּוּ אם אָמַר הבעל בפירוש 'תְּנוּ', נַמִּי לָא – גם כן אין הגט חל. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אָמַר לְבֵי תְּלָתָא – ואין צורך לומר דין זה באופן שלא אמר כן לשלשה, אלא לשנים, שחייבים הם עצמם לכתוב את הגט, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לְבֵי תְּלָתָא – גם אם אמר כן לשלשה בני אדם, שהם כבית דין, נַמִּי לָא – גם כן אין הגט חל עד שיכתבוהו ויחתמוהו בעצמם. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אָמַר אִמְרוּ – ואין צורך לומר שהגט בטל באופן שהם מעצמם ציוו לאחרים לכתוב ולחתום, ואילו הבעל לא ציוה כן, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר להם הבעל בעצמו אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב וְלָעֵדִים וְיַחְתְּמוּ, לֹא – אין הגט חל. וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ – ושנינו בברייתא כדבריו דְּרַב אַשִׁי, וכך שנינו בה, כָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמָהּ, וְחָתְמוּ עֵדִים לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ, וַחֲתָמוּהוּ, וּנְתָנוּהוּ לוֹ, לבעל, וּנְתָנוֹ לָהּ, לאשה, לשם גירושין, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ הסופר והעדים את קוֹלוֹ של הבעל עצמו, שֶּׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב, וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ. ומבארת הגמרא את לשון הברייתא, 'יִשְׁמְעוּ', לְאַפּוּקֵי – למעט מִמַּאן דְּאָמַר – מדעת הסובר שמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ, והשמיעה הברייתא שגם באופן זה הגט פסול. 'קוֹלוֹ', לְאַפּוֹקֵי – למעט ולהוציא מִשיטתו דְּרַב כַּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַב, חֵרֵשׁ, שאינו שומע ואינו משבר, שֶׁיָּכוֹל 'לְדַבֵּר' מִתּוֹךְ הַכְּתָב, כלומר, שיכול הוא לכתוב את רצונותיו, ומצווה בכתיבתו שיכתבו ויתנו גט לאשתו, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אַלְמָא לֵית הִלְכְתָא כְּוָותַיְיהוּ – ומברייתא זו מוכח שאין הלכה כמותם, אלא 'אומר אמרו' פסול, וחרש המצווה מתוך הכתב, אין כותבים ונותנים גט על פי ציוויו.
גַּרְסִינָן – למדנו לעיל בְּפֶרֶק כָּל הַגֵּט (פרק שלישי), רַב אָמַר, מַתָּנָה אֵינָהּ כְּגֵט, כְּלוֹמַר, בְּגֵט הוּא – רק בגט נאמר דין זה, דְּאִי אָמַר 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי', לָא מָצוּ לְשַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְמִיכְתַּב גֵּט – אינם יכולים למנות שליח אחר לכתוב את הגט, מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל, כלומר, כיון שיתכן שהבעל מתבזה בכך שהוא מגרש את אשתו, ואין רצונו שבני אדם נוספים יהיו מעורבים בכתיבתו, היתה כוונתו שדוקא שליחים אלו יכתבו את הגט, ואין בכוחם למנות שליח אחר לכתיבת הגט. אֲבָל בְּמַתָּנָה, דְּלֵיכָּא בִּזָּיוֹן דְּבַעַל – שאין בכך בזיון לנותן המתנה, כִּי [-אם] אָמַר כְּתוֹבוּ שְׁטָר מַתָּנָה לִפְלוֹנִי עַל שָׂדֶה שֶׁלִּי, מָצֵי לְשַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְמִכְתַּב – יכולים אותם שציוה אותם למנות שליח אחר לכתיבת שטר המתנה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מַתָּנָה הֲרֵי הִיא כְּגֵט, וכשם שבגט אין השליח לכתיבת הגט יכול למנות שליח אחר לכתיבתו, כך במתנה אם מינה בעל הקרקע אדם לכתוב שטר מתנה על הקרקע, אין אותו אדם יכול למנות שליח אחר לכתיבה זו. טַעֲמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּגֵט – וסברתו של שמואל היא כיון שלגבי גט הטעם שאין שליח עושה שליח אינו משום בזיון של הבעל, אלא מִשּׁוּם דְּמִילֵּי נִינְהוּ – שאין זה אלא דברים בעלמא, וּמִילֵּי לָא מִימְּסְרָן לְשָׁלִיחַ – ואין דברים בעלמא יכולים להמסר לשליח אחר, ולכן, הָכָא נַמִּי – גם כאן, בְּמַתָּנָה, שמינה בעל הקרקע אדם לכתוב שטר מתנה על הקרקע, כיון שלא נתן בידו דבר, מִילֵּי נִינְהוּ – אין כאן אלא דברים בעלמא, וּמִילֵּי לָא מִימְּסְרָן לְשָׁלִיחַ. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – ומקובל בידינו שההלכה היא כדברי שמואל בדברים הנוגעים לדינים, ואף כאן הלכה כמותו, שכשם שאין שליח עושה שליח לגבי גט, כך אינו עושה שליח לגבי מתנה.
