משנה
המגרש את אשתו צריך שיהא בר דעת בשעת מעשה הגירושין. משנתנו עוסקת באדם שאינו בר דעת, או שיש ספק בדבר, כיצד הוא מגרש את אשתו. מִי שֶׁאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס – חולי המבלבל את שכל האדם, וְאָמַר 'כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי', לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאינו בדעה צלולה.
אמר כשהיה בריא כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וַאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס, וְחָזַר בו וְאָמַר לשלוחים 'אַל תִּכְתֹּבוּ', אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְלוּם, וכותבים.
אדם שנִשְׁתַּתֵּק – נעשה אילם מחמת חולי, ואין ידוע אם דעתו מיושבת עליו או לא, וְאָמְרוּ לוֹ בני אדם העומדים אצלו, האם נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ כסימן לכך שרצונו שיכתבו לה גט, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלשׁ פְעָמִים, על ידי ששואלים אותו שאלות בענינים אחרים, אִם אָמַר עַל לָאו 'לָאו' וְעַל 'הִין' 'הִין' – השיב כעניין על השאלות, על שאלה שתשובתה 'לא' השיב בנענוע ראש שדרך לענות על 'לא', ועל שאלה שתשובתה 'כן' הרכין ראשו כדרך שמשיבים על שאלה שתשובתה 'כן', זהו סימן שדעתו מיושבת עליו, והֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ.
משנתנו מבארת שהבעל צריך למנות בעצמו את שלוחו לכתוב את הגט, ולא לצוות אדם אחר שימנה שליח: אָמְרוּ לוֹ – שאלו בני אדם את הבעל, האם נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ, כדי שלא תהיה זקוקה ליבום, וְאָמַר לָהֶם 'כְּתֹבוּ', ולא כתבו בעצמם אלא אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וּכְתָבוֹ, וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ – לבעל, וְחָזַר הבעל וּנְתָנוֹ לָהּ – לאשתו, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, כיון שאין דברים בעלמא נמסרים לשליח, ורק הבעל עצמו יכול לצוות על הסופר והעדים לכתוב את הגט, עַד שֶׁיֹּאמַר הבעל בעצמו לַסּוֹפֵר 'כְּתוֹב', וְלָעֵדִים 'חֲתֹמוּ'.
גמרא
שנינו במשנה, 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְיָקוּס, וְחָזַר וְאָמַר אַל תִּכְתְּבוּ, אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם'. מבררת הגמרא עתה האם ניתן לכתוב את הגט בעוד שאינו בר דעת: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין את הגֵּט לְאַלְתַּר – מיד, אף שעדיין אינו בר דעת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה, והחידוש במשנתנו הוא רק בכך שאין בדבריו כלום, ולא התבטלה שליחותם, אך את כתיבת ונתינת הגט לא ניתן לעשות אלא לאחר שיחזור להיות בן דעת.
מבררת הגמרא את טעמי מחלוקתם: מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כיון דְּקָתָּנֵי במשנתנו לגבי אופן זה שאֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם, ונשאר דינם כבתחילה, שיכולים לכתוב את הגט וליתנו לאשה. וְאילו רַבִּי יוֹחָנָן יאמר בביאור המשנה, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'אֵין בִּדְבָרָיו אַחֲרוֹנִים כְּלוּם', דִּלְכִי מִיתְּצִיל – שכאשר נעשית דעתו צלולה בחזרה, לֹא צָרִיךְ לְאִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ – אין צורך לחזור ולהימלך בו אם רצונו לגרש או לא, וסומכים על ציוויו הראשון, שהיה בעודו שפוי, וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה, ולא בעודו חסר דעת. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שאין כותבים ונותנים אלא לאחר שישתפה.
