גמרא
שנינו במשנה שאם אמר האדם 'אם מתי', אין זה גט, אך אם אמר 'מהיום אם מתי', הרי זה גט, ומבארת הגמרא את החילוק בין הלשונות: אָמַר אַבַּיֵּי, כשאומר האדם 'אִם מַתִּי', שְׁתֵּי לַשּׁוֹנוֹת מַשְׁמַע – ניתן לפרש את דבריו בשני אופנים, מַשְׁמַע מֵעַכְשָׁו – ניתן לפרש שכוונתו שיחול הגט עתה, ובתנאי שימות, וּמַשְׁמַע לְאַחַר מִיתָה – וניתן לפרש שכוונתו שיחול הגט לאחר שימות, ולכן, אם אָמַר לָהּ 'מֵהַיּוֹם אם מתי', כְּאומר שיחול הגט מֵעַכְשָׁיו דָּאמֵי – דומה הדבר, ולכן אמרה המשנה שבאופן זה חל הגט. אך אם לֹא אָמַר לָהּ 'מֵהַיּוֹם', אלא רק 'אם מתי', כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מִיתָה דָּאמֵי – הרי זה נחשב כאילו אמר בפירוש שיחול הגט רק לאחר מיתה, וכיון שאין גט לאחר מיתה, אמרה המשנה שאין זה גט.
שנינו במשנה, 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, גט ואינו גט' כוּ'. ומבארת הגמרא את הטעם בדין זה, מְסַפְּקָא לָן – ספק הוא בידינו כיצד מתפרשת לשונו, אִי תְּנָאָה הֲוֵי – האם זהו תנאי, שיחול הגט מהיום, אם ימות לאחר זמן, ובאופן זה הגט חל, וְאִי חֲזָרָה הֲוֵי – או שכוונתו לחזור בו ממה שאמר 'מהיום', ורצונו שיחול הגט לאחר מיתתו, ובאופן זה אין הגט חל, הִילְכָּךְ – וכיון שיש ספק אם חל הגט או לא, הרי היא ספק מגורשת, ואם מת בעלה ללא ילדים, הרי היא חוֹלֶצֶת, שמא לא חל הגט וזקוקה היא לחליצה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, שמא חל הגט, והרי היא אסורה על אחי בעלה כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
משנה
אמר הבעל לאשתו 'הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה', וְעָמַד – נראה שהתרפא ממחלתו הזו, וְהָלַךְ בַּשּׁוּק כדרך הבריאים, וְחָלָה שוב וָמֵת, אוֹמְדִין אוֹתוֹ – משערים לפי מחלותיו, אִם התברר שמֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, ולא התרפא לגמרי, הֲרֵי זֶה גֵּט, כיון שהתקיים תנאו ומת ממחלה זו. וְאִם לָאו – אם התברר שלא מת מאותה מחלה אלא התרפא מהמחלה הראשונה ומת ממחלה אחרת, אֵינוֹ גֵט, שהרי לא התקיים התנאי.
גמרא
אָמַר רַב הוּנָא, גִּיטּוֹ שֶׁל שְׁכִיב מְרַע, דינו כְּמַתְּנָתוֹ. ומבאר רב הונא את דבריו, מַה – כשם שלגבי מַּתְּנָתוֹ של שכיב מרע, הדין הוא שאִם עָמַד [-הבריא], חוֹזֵר – מתבטלת המתנה, כיון שהיתה הנתינה רק מחמת שהיה סבור שבודאי ימות מחולי זה, וכיון שלא התקיימה מחשבתו, בטלה המתנה, אַף גִּיטּוֹ של שכיב מרע, שנתנו מחמת שסבר שימות, אִם עָמַד מחוליו, חוֹזֵר, ומתבטל הגט.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵית הִילְכְתָא – ואין הלכה כְּרַב הוּנָא, אלא אם נתן השכיב מרע גט, אפילו אם הבריא אין הגט בטל, והטעם לכך, דְּהָא אַסִּיקְנָא – שהרי כך הסיקה הגמרא, רָבָא לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרַב הוּנָא – רבא אינו סובר דין זה שאמר רב הונא, וטעמו, שאף על פי שגם כאן שייך אותו טעם של מתנה, שלא נתן את הגט אלא מחמת שסבר שימות, ולא התקיימה מחשבתו, מכל מקום לגבי גט יש גְּזֵרָה שגזרו חכמים, אם נאמר שאין הגט חל אלא כשמת לבסוף, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בני אדם שיֵשׁ גֵּט לְאַחַר מִיתָה, כלומר, יסברו מחמת כן שהגט חל רק לאחר שמת האדם, ויחשבו שמחמת כן אם הבריא לא חל הגט [ולא יבינו שזהו כתנאי בעלמא, ובאמת חל הגט בחייו], הִילְכָּךְ – ולכן אמרו חכמים, שגם אִם עָמַד מחוליו, אֵינוֹ חוֹזֵר, אלא הגט קיים. אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – כיצד יעשה השכיב מרע שרוצה שיחול הגט רק אם ימות לבסוף, כִּדְאַתְקִין שְׁמוּאֵל – יעשה את הגט כפי שתיקן שמואל בענין זה [שכופל את תנאו ומפרש שאם לא ימות לא יחול הגט], כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – וכפי שיבואר להלן.
