תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בעל הנותן גט לאשתו ואומר לה 'הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ, וְהַנְּיָר שֶׁלִּי', אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, כיון שנאמר (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ', ובאופן זה אין כאן 'כריתות', שהרי יש להם שותפות בגט עצמו, שהנייר שלו והכתב שלה (רמב"ם). אך אם אמר לה 'הרי זה גיטך עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירִי לִי אֶת הַנְּיָר', הרי זו מְגֹרֶשֶׁת, והבינה הגמרא עתה שכוונתו שלאחר שתקיים את התנאי ותחזיר לו את הגט, יחולו גירושיה. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – במה שונה האופן הראשון, שהשאיר את הנייר ברשותו, שאינה מגורשת, מהאופן השני, שבו התנה איתה שתחזיר לו את הנייר, שהיא מגורשת, והרי בשעה שהיא מחזירה לו את הנייר אין הגירושין יכולים לחול. ומבארת הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, הָא מַנִּי – כדעת מי נשנתה ברייתא זו, כדעת רַבִּי הִיא, דְּאָמַר, כָּל הָאוֹמֵר 'עַל מְנָת', כְּאוֹמֵר 'מֵעַכְשָׁו' דָּמֵי [-הוא נחשב], ונמצא שאין כוונתו שלאחר שתחזיר לו את הנייר יחולו גירושיה, אלא כבר מעכשיו יחולו הגירושין, ובלבד שתקיים את התנאי ותחזיר לו את הנייר לאחר זמן, ונמצא שבשעה שחלו הגירושין היה הנייר שלה, שהרי הנותן מתנה על מנת שיחזירנה לו המקבל, הרי זו מתנה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם גירשה בתנאי שתחזיר לו את הנייר, הרי זו מגורשת.
משנה
האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא – את אבי, או עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי, ועשתה כן אפילו יום אחד, הרי התקיים התנאי וחלו הגירושין. מבררת המשנה, כַּמָּה הִיא מְנִיקַתּוּ – בתוך כמה זמן מלידת התינוק יכולה היא להניקו ולקיים בכך את התנאי, ומשיבה, שְׁתֵּי שָׁנִים, שזהו זמן יניקת סתם תינוק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, אבל לאחר זמן זה אין זו נחשבת 'הנקה'.
מֵת הַבֵּן קודם שהספיקה להניקו, אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב קודם שהספיקה לשמשו, הֲרֵי זֶה גֵּט, כיון שלא היתה כוונתו בתנאי זה לצערה, אלא להרויח שיהא מי שישמש את אבי או תניק את בנו, ואם היה יודע שלא יצטרך לכך, לא היה מתנה כלל.
אמר הבעל לאשתו 'הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים', או 'עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים', כיון שפירש את זמן קיום התנאי, אם מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב בתוך אותם שתי שנים, אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, ואף אם היה זה שֶׁלֹּא בְּהַקְפָּדָה – שלא היא זו שגרמה לכך שיקפיד האב ולא ירצה בשימושה [וכל שכן אם היא גרמה לכך], כיון שלא התקיים התנאי, אֵינוֹ גֵט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, באופן כָּזֶה, שסיבה חיצונית מנעה ממנה לקיים את התנאי, הרי זה גֵּט. ומוסיפה המשנה, כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה – כל עיכוב בקיום התנאי שאינו נגרם מחמת האשה, אלא מסיבה חיצונית, אף שבפועל לא התקיים התנאי, מכל מקום הֲרֵי זֶה גֵּט.
גמרא
שנינו במשנה, 'הרי זה גיטך כו' על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו, שתי שנים. רבי יהודה אומר, שמונה עשר חדש'. תמהה הגמרא, וּמִי בָּעֵינַן כֻּלֵּי הַאי – וכי יש צורך בזמן רב כל כך של הנקה כדי לקיים את התנאי, וּרְמִינְהִי – והרי קשה על כך מברייתא, שכך שנינו בה, המגרש את אשתו בתנאי שתשמש את אביו או שתניק את בנו, ושִׁימַּשְׁתּוֹ יוֹם אֶחָד, או שהֵנִיקְתוֹ יוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה גֵּט. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, כיון שהמשנה והברייתא לא נשנו כדעת אותו תנא, אלא מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת שצריכה היא להניקו שנתיים או שמונה עשר חודש, כדעת רַבָּנָן. ואילו הבְּרַיְיתָא היא כדעת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּמֵיקֵל בִּתְנַאי – שהוא מיקל בענינים אלו של קיום התנאי, ולכן הוא סובר שדי בקיום התנאי במשך יום אחד. וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כִּדְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
תירוץ נוסף על סתירה זו, רָבָא אָמַר, לָא קַשְׁיָא – אין קושיא בין המשנה לבין הברייתא, ואין ביניהם מחלוקת כלל, אלא כָּאן – במשנתנו, מבואר שאמר לה תנאי זה בִּסְתָם, ובאופן זה אנו מפרשים שהיתה כוונתו לשְׁתֵּי שָׁנִים, שזהו שיעור זמן ההנקה הרגיל. ואילו כָּאן – בברייתא, מדובר בִּמְפַרֵשׁ – באופן שאמר בפירוש שתניקהו רק יוֹם אֶחָד.
