תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם – באותם ימים שהיא ספק מגורשת, שנתן לה בעלה גט ואמר שיחול 'מהיום אם מתי', בַּעֲלָהּ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, וְיוֹרְשָׁהּ אם מתה, וּמִטַּמֵּא לָהּ אפילו אם הוא כהן, כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁאם התקיים התנאי, ומת, חל הגט שנתן לה בתחילה, ואֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, כיון ששעה אחת קודם מיתתו חל הגט, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּעִילָתָהּ תְּלוּיָה – הבא עליה באותם ימים תלוי ועומד בספק איסור, כיון שאם ימות לבסוף יתברר למפרע שחל הגט משעת מסירתו, והיתה פנויה כל אותם ימים, ואילו אם לא ימות, הרי היא נשארת אשת איש. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּעִילָתָהּ סָפֵק, כיון שהוא מסופק האם משמעות לשון 'מהיום אם מתי' היא שאם ימות לאחר זמן יחול הגט מעתה, משעת מסירת הגט, וכדעת רבי מאיר, או שיחול הגט רק שעה אחת קודם מיתתו, וכדעת רבי יהודה, ולכן הבא עליה באותם ימים חייב אשם תלוי, כדין העושה מעשה שיש בו ספק איסור שחייבים עליו כרת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁיָּמוּת, כיון שלאחר שמת מתברר שחל הגט משעת מסירתו [והיינו בדומה לשיטת רבי מאיר, אלא שיש חילוק ביניהם לגבי חיוב מזונות, שלדעת רבי מאיר כיון שבאותו זמן היא עומדת בספק, חייב הבעל במזונותיה, ואילו לחכמים פטור הבעל ממזונותיה באותם ימים].
וְלֹא תִּתְיַחֵד עִמּו – אותה אשה שקיבלה גט בתנאי לא תתייחד עם בעלה באותם ימים שיש ספק אם יתקיים התנאי ויחול הגט, כיון שאם בא עליה בעלה באותו זמן הרי זה כאילו חזר וקידשה בקדושי ביאה, וצריכה ממנו גט נוסף, וַאֲפִילּוּ בְּנָהּ קָטָן עִמָּהּ לא תתייחד עם בעלה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה לְשַׁמֵּשׁ כְּנֶגְדוֹ.
רָאוּהָ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמּו באותם ימים, אנו חוששים שמא בא עליה, והרי זה כאילו חזר וקידשה בפני עדים, וצְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. אך אם ראה אותה רק עד אֶחָד, אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, שהרי אפילו אם התקדשה ממש בפני עד אחד אין הקידושין חלים כלל. ראה אותה עד אֶחָד בְּשַׁחֲרִית כשהיא מתייחדת עם בעלה, וְעד אֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ חכמים שאֵין שני עדים אלו מִצְטָרְפִין, כיון שעדות לקיום הקדושין דומה לעדות בדיני נפשות, שצריכים שני העדים לראות יחד את אותו מעשה.
משנה
משנתנו ממשיכה בדיני תנאים בנתינת הגט: הנותן גט לאשתו, ואומר לה 'הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ, עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז', הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת מיד, וְהִיא תִתֵּן – צריכה היא לקיים את תנאו, ולתת לו מאתים זוז. אמר לה 'הרי את מגורשת עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם', אם נָתְנָה לוֹ מאתים זוז בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְגֹרֶשֶׁת. אך אם נתנה לו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת.
[בגמרא מבואר שיש להוסיף כאן קטע זה:], אמר לה על מנת שתתני לי איצטליתי [-בגד יקר], ואבדה איצטליתו, אינה יכולה לקיים את התנאי על ידי נתינת דמיה, כיון שכוונתו היתה בדווקא שתתן לו בגד זה. ורבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר שמפרשים את כוונתו שלא בדווקא, ורצונו רק ברווח שיגיע אליו, ולכן יכולה לתת לו את דמי הבגד. ומסייע לדבריו ממעשה שהיה, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה היה בְמקום ששמו צִידָּן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ 'הֲרֵי זֶה גִטֵךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי', וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים שתִּתֶּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ, והרי זה נחשב כקיום התנאי, והיא מגורשת.
