כפי שהתבאר, הגמרא הקשתה סתירה בין המבואר במשנתנו, שכדי לקיים את התנאי של 'על מנת שתניקי את בני' צריכה היא להניקו שנתיים, או שמונה עשר חודש, לבין המבואר בברייתא שדי בכך שתניקנו יום אחד. מביאה הגמרא תירוץ נוסף, רַב אַשִׁי אָמַר, סְתָם נָמֵי – גם באופן שהתנה עמה שתינק את בנה 'סתם', ולא אמר כמה זמן, כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד דָּמֵי – הרי זה כאילו אמר בפירוש שתניקנו רק יום אחד, ודי בכך לקיום התנאי, וּמַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא חַד טַעֲמָא אִינוּן – וגם במשנה וגם בברייתא הטעם הוא אחד, וְלָא פְּלִיגִי – ואין מחלוקת ביניהם, וְאף שלכאורה קשה, אִי מַתְנִיתִין כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד דָּמֵי – אם משנתנו סוברת שהאומר את תנאו סתם הרי הוא כמי שפירש שדי בהנקת יום אחד, מַה לִּי שְׁתֵּי שָׁנִים וּמַה לִי שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ – לשם מה יש צורך בשתי שנים או בשמונה עשר חודש, יוֹם אֶחָד סַגְיָא – והרי די בכך שתניקהו יום אחד, אין זו קושיא, והָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, שתניקהו יוֹם אֶחָד מִתוך אותם שְּׁתֵּי שָׁנִים שהתינוק יונק, לְאַפּוֹקֵי – להוציא ולמעט אופן שהניקה אותו יום אחד לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים, דְּלָא – שאין זה נחשב קיום התנאי. וכן יוֹם אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְאַפּוֹקֵי לְאַחַר שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, דְּלָא – שאין התנאי מתקיים בכך. כְּלוֹמַר, אִם שִׁמַּשְׁתּוֹ לְאָבִיו יוֹם אֶחָד בַּחַיִּים, אוֹ הֵנִיקָתוֹ לִבְנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ שְׁתֵּי שָׁנִים אֵלּוּ לתנא קמא, אוֹ בְּתוֹךְ שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵלּוּ לרבי יהודה, הֲרֵי זֶה גֵּט, אֲבָל אם הניקה את הבן לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים וּלְאַחַר שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, לֹא – אין התנאי מתקיים בכך, כיון שבגיל כזה אין זו נחשבת 'הנקה' לענין קיום התנאי.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב אַשִׁי, שדי בהנקת יום אחד מתוך אותם שנתיים או שמונה עשר חודש, דְּבָתְרָא הוּא – כיון שהוא האמורא המאוחר מבין האמוראים החולקים בנידון זה, וְאַף עַל גַּב דְּאַקְשִׁינַן לֵיהּ – ועל אף שהקשתה הגמרא על דבריו, וְאַסִּיקְנָא בְּקַשְׁיָא – ואף הסיקה הגמרא שנשארה קושיא זו ללא תירוץ, מכל מקום הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הלכה כדבריו, והטעם לכך, דְּהָא לָא אַסִיקְנָא בִּתְיוּבְתָּא – כיון שלא הסיקה הגמרא בפירוש שדברי רב אשי מוקשים, ואף שלא תירצה את הקושיא שהקשו עליו, לא הופרכו דבריו.
מביא הרי"ף דעה נוספת בענין זה: וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר כֵּיוָן דְּדָיְיקָא מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – כיון שמשנתנו מדוייקת ומובנת יותר לפי דברי רבא, שאמר שמשנתנו עוסקת באופן שאמר את דבריו סתם, שבזה צריכה היא להניקו שנתיים או שמונה עשר חודש, ואילו בברייתא מדובר כשפירש שתניק רק יום אחד, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הלכה כדבריו.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם הנותן גט לאשתו ואומר לה, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, או עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט. והטעם לכך, לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר את שני הצדדים של התנאי, 'אִם תְּשַׁמְּשִׁי יהא זה גט, וְאִם לֹא תְּשַׁמְּשִׁי לא יהא זה גט', וכן לא אמר 'אִם תָּנִיקִי יהא זה גט, וְאִם לֹא תָּנִיקִי לא יהא זה גט', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, הסובר שכל תנאי צריך להיות כפול, כלומר שיתפרשו בו שני הצדדים, ואם לא נעשה כן, התנאי בטל והמעשה קיים. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, רק אם נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, הֲרֵי זֶה גֵּט, אבל אם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינוֹ גֵּט, כיון שלדבריהם אין צורך לכפול את התנאי.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה היא כדברי חכמים, שאין צורך לכפול את התנאי. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן דְּבָעֵינָן תְּנַאי כָּפוּל – ועל אף שמקובל בידינו להלכה שיש צורך בתנאי כפול, והיינו לכאורה כדברי רבי מאיר, הַנֵּי מִילֵּי – זהו דוקא באופן דְּאומר 'אִם תְּשַׁמְּשִׁי את אבא, וְאִם לֹא תְּשַׁמְּשִׁי', כיון שאומר לשון 'אם', כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר בתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר לב כט) 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם, וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן', וְכִדְאַתְקִין שְׁמוּאֵל בְּגִיטָּא דִּשְׁכִיב מְרַע – וכפי שהתבאר לעיל בתקנת שמואל לגבי גט של שכיב מרע, שצריך לכפול את תנאו, ולומר גם 'אם מתי יהא גט', וגם 'אם לא מתי לא יהא גט', אֲבָל בְּאופן שלא אמר לשון 'אם' אלא לשון עַל מְנָת, לֹא – סוברים חכמים שאין צורך בתנאי כפול, וְקַיְימָא לָן – וכך מקובל בידינו להלכה, דְּכָל הָאוֹמֵר 'עַל מְנָת', כמו 'על מנת שתשמשי את אבא', כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמֵי – הרי הוא נחשב כמי שאמר בפירוש שיחול הדבר כבר מעכשיו, אם יארע כך וכך, ולא שתהא חלות הדבר תלויה עד שיתקיים הדבר, ובאופן זה אין דבריו דומים לתנאי של בני גד ובני ראובן, ואין צורך בכפילת התנאי.
