הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין תנאים אלו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אָמַר לָהּ הבעל לאשתו בִּפְנֵי שְׁנַיִם – שני עדים, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, ועדיין לא מסר לה את הגט, אלא אמר בפניהם שכאשר ימסור לה את הגט יהיה הדבר בתנאי זה, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם – שני עדים אחרים, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת דבריו הָרִאשׁוֹנִים, אלא בא להוסיף לה על התנאי הראשון ולומר לה דרך נוספת לקיום הגט, ולכן, אם רָצְתָה, הרי היא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ – משמשת את אביו שתי שנים, והגט קיים, ואינה צריכה לתת לו מאתים זוז. ואם רָצְתָה, הרי היא נוֹתֶנֶת לוֹ מָאתַיִם זוּז, והגט קיים, ואינה צריכה לשמש את אביו שנתיים. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אחרים, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז, אי אפשר לפרש שכוונתו שתתן לו או מאתים או שלש מאות, אלא ודאי בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים, ואינה יכולה לקיים את הגט על ידי שתתן לו מאתים זוז, אלא צריכה היא לתת לו שלש מאות זוז כדי שיתקיים הגט.
מוסיפה הברייתא ואומרת, וְאֵין עד אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים – ששמעו את התנאי הראשון, וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים, ששמעו את התנאי השני, מִצְטָרְפִין להעיד על עדות זו. מבררת הגמרא, אַהֵיָיא – על איזה דין אמרה הברייתא שאין עד ראשון ועד אחרון מצטרפים, אִילֵמָא אַסֵּיפָא – אם תאמר שכוונתה לאופן האחרון, שבו התנה עמה בתחילה שתתן לו מאתים זוז, ובסוף התנה עמה שתתן לו שלש מאות זו, לא יתכן לפרש כן, שהֲרֵי בִּטֵּל תנאו האחרון את תנאו הראשון, וכיון שהתנאי הראשון בטל אין כל משמעות לעדותו של הראשון, ואילו מדברי הברייתא משמע שיש משמעות לעדותו, אלא שאינה מצטרפת לעדות השני. מסיקה הגמרא, אֶלָּא ודאי נאמר כלל זה אַרֵישָׁא – על האופן הראשון, שבו התנה עמה שני תנאים שונים, ושניהם קיימים, ובזה אין עד ראשון ועד אחרון מצטרפים, כלומר, אם העיד הראשון על עשיית תנאי זה, והעד השני מעיד על התנאי האחר, אינם מצטרפים. ומבארת הגמרא את החידוש בדין זה, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, כָּל לְקַיּוֹמֵי תְּנָאָה מִצְטָרְפִין – כיון ששניהם מעידים על קיומו של תנאי בגט זה, הראשון מעיד שהתנה עמה שתשמש את אביו, והשני מעיד שהתנה עמה שתתן לו מאתים זוז, יצטרפו זה לזה, קָא מַשְׁמָע לָן דְּלָא – השמיעה לנו הברייתא שאין הדבר כן, ואינם מצטרפים יחד לעדות זו, כיון שכל אחד מהם מעיד על תנאי אחר.
משנה
האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם – אם לא אחזור לכאן מעתה ועד עוד שלשים יום, או אם אלך עד ארץ הגליל, וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵארץ יְהוּדָה לְארץ הגָּלִיל, וְהִגִּיעַ לַעיר אַנְטִיפְּרַס, שהיא בסוף ארץ יהודה, וְחָזַר בתוך שלשים יום, בָּטֵל הַתְּנַאי, כיון שלא הגיע לארץ הגליל, ואף לא השתהה בדרך שלשים יום.
ואם אמר הֲרֵי זֶה גִטֵךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, או אם אלך עד ארץ יהודה, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַי, שהוא סוף ארץ הגליל, וְחָזַר, בָּטֵל הַתְּנַאי, שהרי לא הגיע לארץ יהודה, ואף לא השתהה בדרך שלשים יום.
אמר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, או אם אגיע לחוץ לארץ, וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, הִגִּיעַ לְעַכּוֹ, שהיא בגבול ארץ ישראל, וְחָזַר, בָּטֵל הַתְּנַאי, שהרי לא יצא לחוץ לארץ, ואף לא שהה בדרך שלשים יום.
האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלשִׁים יוֹם, – אם אשהה מלראות פניך שלשים יום, יהא זה גט, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט, ובגמרא יבואר דין זה.
