שנינו במשנה, 'וְאִם כְּתָבוֹ לְתוֹכוֹ, לנוסח זה של 'הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני', אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ, פָּסוּל'. אָמַר רַב סַפְרָא, 'כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ' תְּנָן, כלומר, הדין ששנינו במשנתנו, שהגט פסול אפילו אם חזר ומחק זאת, היינו כשכתב את הדברים בתוך הגט. תמהה הגמרא על דברי רב ספרא, פְּשִׁיטָא – פשוט שכך הוא הדבר, שהרי 'כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ' תְּנָן, כלומר, כך היא לשון המשנה, 'כתבו בתוכו', ומה הוסיף רב ספרא בדבריו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, הָנֵי מִילֵּי – דין זה, שרק אם נכתב נוסח זה בגט הוא פסול, היינו כשכתב כן לְאַחַר הַתֹּרֶף – לאחר כתיבת עיקר נוסח הגט, אֲבָל אם כתב כן לִפְנֵי הַתֹּרֶף, אֲפִלּוּ לא כתב כן בשטר אלא אמר לה בעַל פֶּה 'הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני', גם כן הגט פָּסוּל, מאחר וכתיבת התורף, שהוא עיקר הגט, היתה על דעת כן שלא תהא מותרת לאותו פלוני, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רב ספרא שאין הדבר כן, אלא באופן שלא כתב את הדברים בתוך הגט, אין הגט נפסל, ובתנאי שבשעת המסירה יאמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם', ללא הוספת תנאים.
מביאה הגמרא את דברי החולק על רב ספרא: וְרָבָא אָמַר, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שרק אם כתב כן בתוך הגט פסל את הגט, אֶלָּא באופן שכתב כן לְאַחַר הַתֹּרֶף, אֲבָל לִפְנֵי הַתֹּרֶף, אֲפִלּוּ אם אמר כן בעַל פֶּה, נַמִּי – גם כן הגט פָּסוּל, מאחר וכתיבת הגט היתה על דעת כן שלא תהא מותרת לאותו פלוני, והרי זה חסרון ב'כריתות'. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – ובדין זה הלך רבא בשיטתו, דְּאָמַר רָבָא לְהַנְהוּ דְכָתְבֵי גִּיטֵּי – שכך היה רבא מורה לאותם הכותבים גיטי נשים, שְׁתִיקוּ לְבַעַל – תשתיקו את הבעל, לאחר ציוויו לכתוב גט, שלא יאמר שום תנאי, עַד דְּכָתְבִיתוּ לְתוֹרְפֵיהּ דְּגִיטָּא – עד שתכתבו את התורף של נוסח הגט, כיון שאם קודם לכן יאמר הבעל, אפילו בעל פה, שלא תהא מותרת בגט זה לאדם מסוים, הגט פסול. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל הַתְּנָאִין הכתובים בתוך נוסח הגט, ואפילו אם התקיימו אותם תנאים, פּוֹסְלִין בְּגֵט, כיון שתנאים אלו נחשבים 'שיור' לבעל, וכיון שיש לבעל זכות בקיום תנאי זה, אין כאן כריתות, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל תנאי הַפּוֹסֵל כשנאמר בעַל פֶּה, פּוֹסֵל בִּכְתָב. וְכָל תנאי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל פֶּה, אֵינוֹ פּוֹסֵל בִּכְתָב. ומבארים חכמים את דבריהם, אם אמר 'חוּץ', כלומר, הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, שֶׁדבר זה פּוֹסֵל כשנאמר בעַל פֶּה, הרי זה פּוֹסֵל בִּכְתָב. אבל אם אמר 'עַל מְנַת' שתעשה האשה כך וכך, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל כשנאמר בעַל פֶּה, אֵינוֹ פּוֹסֵל בִּכְתָב.
אָמַר רָבָא, מַחֲלֹקֶת זו של רבי וחכמים, באופן שכתב תנאי בלשון 'על מנת', היא רק בתנאי שנכתב לְאַחַר הַתֹּרֶף, לאחר שכבר נכתב הגט כראוי ללא שיור וללא תנאי, דְּבאופן זה רַבִּי סָבַר גָּזְרִינַן – גזרו חכמים ופסלו גט שנכתב בו התנאי לְאַחַר הַתֹּרֶף, אַטּוּ – מחשש שיבואו לכתוב כן לִפְנֵי הַתֹּרֶף [אמנם גם באופן שכתב תנאי של 'על מנת' לפני התורף אינו פסול מצד עצמו, אלא גזרו בזה חכמים מחשש שיבואו לכתוב 'הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני' לפני התורף, שבאופן זה הגט פסול לגמרי. ומכל מקום אין זו נחשבת 'גזירה לגזירה', כיון שהכל נחשב כגזירה אחת, שמא יבואו לכתוב 'חוץ' לפני התורף (תוספות)]. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, לֹא גָּזְרִינַן – לא גזרו חכמים לפסול באופן שכתב תנאי זה לאחר התורף. אֲבָל אם כתב את התנאי לִפְנֵי הַתֹּרֶף, ונמצא שהגט כולו נכתב בתנאי זה, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל, כיון שאנו גוזרים פסול באופן שכתב 'על מנת' לפני התורף, מחשש שיבוא לכתוב 'חוץ מפלוני' לפני התורף, שבאופן זה הגט פסול. וּמַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנתנו שרק אם כְּתָבוֹ לְתוֹכוֹ פסול, וְאוּקִימְנָא – והעמדנו זאת בְּכותב לשון 'חוּץ מפלוני', ומשמע מכך, אֲבָל בכותב לשון 'עַל מְנַת' לֹא פָּסִיל – אין הגט פסול, יבאר זאת רבא באופן שנכתב התנאי לְאַחַר הַתֹּרֶף, וְרַבָּנָן הִיא, הסוברים שלא גזרו חכמים לאחר התורף ובלשון 'על מנת'. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה, כדעת חכמים, וכפי שביארם רבא.
