משנה
האומר לאשתו בשעת הגירושין, או אף אם כתב כן בגט עצמו, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא [-חוץ מ]לְאַבָּא, וּלְאָבִיךְ, לְאָחִי, וּלְאָחִיךְ, לָעֶבֶד כנעני וּלְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּלְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין – שאינו יכול לקדשה, הרי זה גט כָּשֵׁר, כיון שבני אדם אלו בין כך אינם יכולים לקדשה, ולא נוסף איסור על ידי דבריו, ונמצא שאין כאן שיור בגט.
אך אם אמר או כתב לה הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל – באופן שהיתה אלמנה ומשייר שלא תהא מותרת על ידי גט זה לכהן גדול [והחידוש הוא שאף שעתה תהיה גם גרושה וגם אלמנה, מכל מקום כיון שקידושי הכהן הגדול תופסים בה, נחשב הדבר כשיור], גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה [-מהגבעונים האסורים לישראל] לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְכָל מִי שֶׁיֶּשׁ לָהּ עָלָיו קִדוּשִׁין אֲפִלּוּ בָּעֲבֵרָה, כיון שלולא התנאי שבגט אף שהיא אסורה עליהם מכל מקום היו קידושיהם תופסים בה, והתנה הבעל שלא תהא מותרת להם לאחר נתינת הגט, אלא תישאר כלפיהם אשת איש, נמצא שהשיור בגט הועיל לענין זה שלא יחולו קידושיהם, והרי זה חסרון ב'כריתות' שבגט, והרי הוא פָּסוּל.
משנתנו מבארת מהו עיקר נוסח הגט שצריכים לכתוב בו [מלבד שמות האיש והאשה, המקום והזמן]. גּוּפוֹ [-עיקרו] שֶׁל גֵּט, הוא מה שכותב לה הבעל 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אף נוסח זה הוא עיקר הגט, שכותב הבעל 'וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לִיךְ מִינַּאי – וזה יהיה לך ממני סֵפֶר תֵּרוּכִין [-גירושין] וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין [-עזיבה], לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דִּי תִּצְבְּיִיין – ללכת להינשא לכל אדם שתרצי. וטעמו של רבי יהודה, כיון שלולא נוסח זה ניתן להבין שהגירושין נעשו בעל פה, על ידי אמירה בלבד, והגט הוא שטר ראיה בלבד, ולכן יש צורך לכתוב בו בפירוש שעל ידי גט זה היא מתגרשת וניתרת להינשא לכל אדם.
גּוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר שִׁחְרוּר, הניתן לעבד או שפחה כנעניים, 'הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ'.
גמרא
הגמרא מביאה דקדוקים שונים באופן כתיבת הגט: אָמַר אַבַּיֵּי, מַאן דְכָתַב גִּיטָּא – סופר הכותב גט אשה, ובא לכתוב 'וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לִיךְ מִינַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין', לֹא לִכְתּוּב 'וְדֵין' עם האות יו"ד, כיון דְּמַשְׁמַע – ניתן להבין מכך שכוונתו לתיבת 'דִּין', כלומר, שחייב הוא לגרשה מצד הדין, ומשמע שאם אינו חייב לגרשה, לא יחולו גירושיה, אֶלָּא יכתוב 'וְדֵן'. וְלֹא לִיכְתּוּב 'אִיגֶּרֶת', עם יו"ד, דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת – שמשמעות הלשון היא כמו 'איגרא', שזהו בלשון ארמי גג, אֶלָּא 'וְאִגֶּרֶת', ללא יו"ד. ותיבות אלו, 'דִיתְהֵוִיִיין', 'דִיתִצְבִיִיין', תְּלַת תְּלַת – שלשה שלשה יוּדִי"ן, כלומר, יש לכתוב כל אחת מהן עם שלשה יודי"ן, ולא שנים בלבד, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּאם יכתוב תיבות אלו בשני יודי"ן, מַשְׁמַע – ניתן להבין מכך שהוא כותב 'דִתְהֶוְיָין', 'דִתִצְבְיָין', בלשון רבים, ונראה מכך כאילו הוא מגרש שתים מנשותיו, ונמצא שאינו מגרש אשה זו, אלא שתים אחרות. וְלוֹרְכֵיהּ לְ'וָאו' דְּתֵירוּכִין וּלְ'וָאו' דְּשִׁבּוּקִין – יש להאריך את האות וי"ו שבתיבות 'תירוכין' ו'שבוקין', שלא ייראו כמו האות יו"ד, דְּמַשְׁמַע – שאם ייראו אותיות אלו כיו"ד ניתן להבין שכתב 'תְּרִיכִין' וּ'שְׁבִיקִין', כלומר, שכותב לה שהיא עזבה אותו, וגירשה אותו. וְלוֹרְכֵיהּ לְ'וָאו' – וכן יש להאריך את האות וי"ו דְתיבת 'וּכְדוֹ', כיון דְּאם לא יאריכנה ותיראה כמו יו"ד, מַשְׁמַע 'וּכְדִי', כלומר, בחינם, בלא כלום, ונראה שמגרשה ללא גט [אין כוונת הגמרא שיש צורך להאריך את אותיות וי"ו אלו יותר משאר האותיות, אלא לדקדק בהן שלא תהיינה קצרות כמו יו"ד. אמנם נהג להאריכן ממש, כדי שלא יבואו לידי טעות (ר"ן)]. וְלֹא לִיכְתּוּב 'לִימְחָךְ', דְּמַשְׁמַע כְּחוּכָא – כצחוק, כלומר, שמצחק בה ואינו מגרשה באמת, אֶלָּא 'לִמְהָךְ'. וְלֹא לִיכְתּוּב 'לְאִתְנַסְּבָא', דְּמַשְׁמַע – שניתן להבין מכך כאילו אומר 'לֹא תִנַסְבָּא', כלומר, שלא תינשא, אֶלָּא לְהִתְנַסְבָּא – להנשא, שעל ידי גט זה תהא רשאית להנשא למי שתרצה.
