אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מִי בָּעֵינַן – האם יש צורך לכתוב 'וְדֵן', אוֹ לֹא בָּעֵינַן 'וְדֵן', כלומר, האם יש צורך לכתוב בגט את המילים 'וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין', שמשמעות לשון זו היא שגט זה יהיה לך ממני ספר גירושין, ולולא זאת ניתן להבין שגירשה בדרך אחרת, ואילו גט זה אינו אלא שטר ראיה לאותם גירושין, או שאין צורך בכך, כיון שמכך שכתב גט זה ומסרו לה, ניכר שכוונתו לגרשה בגט זה [ובגמרא מבואר שבנידון זה נחלקו רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו, האם לשון 'ודן' היא מעיקרו של הגט או לא, והספק הוא האם הלכה כרבי יהודה או כחכמים].
תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה, דְּאַתְקִין רַב בְּגִיטֵּי – שכך התקין רב לכתוב בנוסח הגט, כאילו אומרים העדים, מעידים אנו אֵיךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, פָּטַר וְתָרִיךְ יַת פְּלוֹנִית אִינְתְּתֵיהּ – פטר וגירש את פלונית אשתו, דַּהֲוַת אִינְתְּתֵיהּ מִן קַדְמַת דְּנָא – שהיתה אשתו קודם לכן, מִיּוֹמָא דְנָן וּלְעָלַם – וגירשה מיום זה ולעולם, וְאִלּוּ לשון 'וְדֵן' לֹא קָאֲמַר – לא אמר רב.
תמהה הגמרא על ראיה זו, וּלְטַעְמֵיךְ – ולסברתך, שאין צורך לומר 'ודין', הרי עדיין קשה, כּוּלְהוּ מִי קָאָמַר – וכי אמר רב במימרא זו את כל נוסח הגט, והרי ודאי שלא אמר את כולו, אֶלָּא ודאי תאמר דבְּעִינָן – שיש צורך בכך, הָכִי נַמִּי בְּעֵינָן – כך ניתן לומר שיש גם צורך בכתיבת לשון 'ודין', אף שלא הובא הדבר במימרא זו של רב.
מבארת עתה הגמרא את הנוסח שאמר רב: צריך לכתוב שמגרש אותה 'מִן יוֹמָא דְנָן' – מיום זה, לְאַפּוּקֵי – להוציא ולמעט מִשיטתו דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, כלומר, אין צורך לכתוב בגט שחלים הגירושין מהיום, ואפילו בגט שכיב מרע אין חוששים שתהא משמעות הגט שיחול לאחר מיתתו, כיון שהזמן הכתוב בגט מוכיח שהוא חל מאותו היום, אמנם רב תיקן לחשוש לדעת החולקים על רבי יוסי, ולכן הצריך לכתוב בגט בפירוש שיחול הגט מהיום. וכן הצריך לכתוב 'וּלְעָלַם', כלומר שיחולו הגירושין לעולם, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּבָעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – כדי להוציא ולמעט מספק זה ששאל רבא את רב נחמן, דְּכך בָעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן, האומר לאשתו הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי, כלומר, רצונו שיחולו הגירושין לתקופה מסוימת בלבד, ולאחר מכן תחזור להיות אשתו, מַהוּ – מה דינו, האם הועילו דבריו או לא, ואף שפשט רב נחמן את הספק שאינו יכול להתנות כן, מכל מקום כדי למנוע חששות וספיקות תיקן רב שיכתבו בגט בפירוש שיחולו הגירושין לעולם.
כך הוא נוסח גֵּט כְּרִיתוּת: בְּכָךְ בְּשַׁבָּת, בְּכָךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי, בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לִבְרִיאַת עוֹלָם, בְּמִנְיָינָא דִרְגִילְנָא לְמִימְנִי בֵּיהּ בְּדוּכְתָּא פְּלוֹנִית, אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי, דְמִמָּתָא פְּלוֹנִית, צְבֵיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי, בִּדְלָא אֲנִיסְנָא, וְּפַטְרֵית וְשַׁבְקֵית וּתְרֵיכִית יָתַיְכִי לֵיכִי, אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם דְּאִית לֵיכִי, דְמִמָּתָא פְּלוֹנִית, דַהֲוִית אִינְתְּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא. וּכְדוֹ תְּרוּכִית יָתַיְכִי לֵיכִי אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם דְּאִית לֵיכִי דְּמִמָּתָא פְּלוֹנִית, וְדִיתְהֵוִיִיין רַשָּׁאָה וְשַׁלְּטָאָה בְּנַפְשַׁיְכִי לִמְהָךְ לְהִתְנַסְּבָא לְכָל גְּבַר דִיתִצְבִיִיין, וֶאֱינָשׁ לֹא יִמְחֶה בִּידַיְכִי, מִן יוֹמָא דְנָן וּלְעָלַם. וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל:
גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין הֲרֵי אַתָּה שֶׁל עַצְמְךָ. אַתְקִין רַב בְּגִטֵּי דִּזְבִינֵי דְּעַבְדֵי – התקין רב לכתוב לשון זו בשטר מכירת עבדים, עַבְדָּא דְּנָן מֻצְדָּק לְעַבְדוּת – עבד זה דינו פסוק לעבדות, שאין ערעור במכירה זו, וּפְטִיר וַעֲטִיר מִן חֲרוּרִי – ופטור ומוסר הוא מכל שחרור, וּמִן עֲלוּלִי – ומעלילות, וּמִן עֲרוּרֵי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא – ומערעורים של המלך והמלכה, כלומר, שלא חטא כל חטא המחייב אותו הריגה למלכות, וְרֹשֶׁם דֶּאֱינִישׁ לֹא אַיְתֵי עֲלוֹהִי – ואין עליו שום סימן עבדות מאדם אחר שהוא בעלים עליו, וּמִנַּקִּי – ומנוקה הוא מִכָּל מוּם, וּמִן כָּל שְׁחִין עַד צֹהַר – ומכל שחין שיצא בגופו עד שנתיים ימים [כי דרך השחין שלפעמים הוא נרפא וחוזר לאחר זמן, עד שנתיים], חֲדַת וְעַתִּיק – שחין חדש או ישן.
