וְאָמַר רָבָא, אדם הבא לקנות מחבירו חפץ, ואומר למוכר 'הֵילָךְ מָנֶה עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי', בְּמֶכֶר, לֹא קָנָה. וּבְאִשָּׁה – אם אמר לאשה, התקדשי לי במנה זה על מנת שתחזירי לי אותו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּפִדְיוֹן הַבֵּן – אם נתן לכהן חמשה סלעים על מנת שיחזיר לו אותם, אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. בִּתְרוּמָה – אם נתן בעל הבית לכהן את התרומה בתנאי שיחזיר לו אותה, יָצָא יְדֵי נְתִינָה, וצריך הכהן להחזיר לו את התרומה [אמנם גם לאחר שהחזיר לו את התרומה היא אסורה באכילה לישראל, אך היא ממון של הישראל, ויכול הוא למוכרה לכהן אחר], וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, כלומר, כהן הבא לסייע לישראל בשדה, אסור לאותו ישראל לתת לו את התרומה, כיון שנראה הדבר כאילו הוא מקבל את התרומה בשכר עבודתו, וכמו כן באופן שנותן לו את התרומה בתנאי שיחזירנה לו, הרי זה נראה כאילו הנתינה היא תמורת התחייבותו להחזיר לו את התרומה.
תמהה הגמרא על דינים אלו שאמר רבא, וְהָאֲמַר רָבָא, הנותן לחבירו מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, שְׁמָהּ מַתָּנָה – נחשבת היא מתנה גמורה, ושייכת היא לגמרי למקבל, אלא שעליו לקיים את התנאי ולהחזיר את המתנה לנותן, ולכן אם נתן אדם לחבירו אתרוג בחג הסוכות בתנאי שיחזירנו לו, יוצא המקבל ידי חובתו, הגם שיש צורך שיהיה האתרוג שייך לו לגמרי [שנאמר (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם', משלכם], ואם כן מדוע בנידונים אלו של מכירה, קידושי אשה ופדיון הבן, אמר רבא שאין תועלת בנתינת הדבר על מנת להחזיר.
מתרצת הגמרא, אֶלָּא אָמַר רַב אַשִּׁי, בודאי כך אמר רבא, בְּכוּלְּהוּ – בכל הנידונים הללו, שהם מכירה ופדיון הבן, קָנָה בנתינה על מנת להחזיר, לְבַר מֵאִשָּׁה – חוץ מקדושי אשה, לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה נִקְנֵית בַּחֲלִיפִין, ואופן זה של קנין דומה לחליפין, שהרי נותן לה חפץ מסוים והיא מחזירה לו אותו לאחר זמן, בדומה לקנין חליפין, שנוטל סודר מחבירו ולאחר שאוחז בו לשם קנין מחזיר לו אותו, ואין זה דומה לקנין כסף שנותן לה כסף שנשאר בידה, ומחמת כן לא חלו קידושיו.
מסייעת לכך הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מַר בְּרֵיהּ דְרַב נְחוּנְיָא לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אַמְרִינָן מִשְׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּוָתָיךְ – כך אנו אומרים בשם רבא עצמו, כפי שאמרת בדעתו.
אָמַר רָבָא, אשה הבאה להתקדש, ואומרת לאדם הרוצה לקדשה 'תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי, וַאֲקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ', ונתן המקדש את הממון לאותו אדם, ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך' (רמב"ם), הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, ויש ללמוד דין זה מִדִּין עָרֵב על הלואה, שהרי אף העָרֵב, לָאו אַף עַל גַּב דְּלֹא מָטֵי הֲנָאָה לְיָדֵיהּ – אף על פי שלא באה שום הנאת ממון לידו, שהרי הלוה הוא שקיבל את ממון ההלואה, מכל מקום קָא מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ – משעבד הוא את עצמו למלוה תמורת הממון שנתן המלוה ללוה בציוויו, הַאי אִיתְּתָא נַמִּי – אף אשה זו, האומרת למקדש שיתן את כסף הקדושין לאדם אחר, אַף עַל גַּב דְּלֹא מָטֵי הֲנָאָה לְיָדָהּ – הגם שלא הגיעה הנאת הממון לידה ממש, קָא מִקַּנְיָא נַפְשָׁהּ – הרי היא מקנה את עצמה לבעלה, להתקדש לו, בתמורה לכך שנתן את הממון בציוויה לאותו אדם.
דין נוסף: אדם האומר לאשה, הֵא לָךְ מָנֶה – טלי ממני מנה זה, וְהִתְקַדְּשִׁי תמורתו לִפְלוֹנִי, וקידשה אותו פלוני ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי' (רמב"ם), הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, ודין זה נלמד מִדִּין עֶבֶד כְּנַעֲנִי היוצא לחירות תמורת ממון הניתן לאדונו, שהרי עֶבֶד כְּנַעֲנִי זה, לָאו אַף עַל גַּב דְּלֹא חָסֵר מִידִי – על אף שלא הוציא ממון משלו כלל לתת לאדון, קָא קָנֵי נַפְשֵׁיהּ – קונה הוא את עצמו ויוצא לחירות, על ידי הממון שניתן לאדונו על ידי אדם אחר, הַאי גַבְרָא נַמִּי – גם אדם זה הרוצה לקדש את האשה, אַף עַל גַּב דְּלֹא חָסֵר מִידִי – על אף שהוא עצמו לא נחסר כלום, שהרי לא נתן לאשה כסף קידושין, מכל מקום קָא קָנֵי לְהַךְ אִיתְּתָא – קונה הוא את האשה, על ידי שאדם שלישי נתן לה ממון עבור קידושין אלו.
וְאָמַר רָבָא, אשה האומרת לאדם זר, שאינו רוצה לקדשה, תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְאֶקַּדֵּשׁ אֲנִי לוֹ – לאותו פלוני, ואמר לה אותו פלוני 'הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך' (רמב"ם), הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, מִדִּין שְׁנֵיהֶם – מכח שני הדינים שהתבארו לעיל, מִדִּין עָרֵב, שמשם לומדים שיכול אדם להשתעבד לחבירו על ידי שנתן הנאה לאדם אחר בציוויו, וּמִדִּין עֶבֶד כְּנַעֲנִי, שיכול אדם לזכות בדבר אף שלא הוציא ממון תמורתו, אלא אדם אחר נתן עבורו את הממון. ואף כאן, כיון שאותו אדם נתן בציוויה את המנה, הרי זה כאילו קיבלה זאת לעצמה, ואף שהמקדש עצמו לא הוציא את הממון, כיון שהמוציא את הממון עשה זאת עבור המקדש, חלו הקידושין.
