בָּעֵי – הסתפק רָבָא, אשה האומרת לאדם הרוצה לקדשה, הֵילָךְ מָנֶה, וַאֲקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ, מַהוּ – מה דינם של קידושין אלו. מַר זוּטְרָא מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְרַב פַּפָּא אָמַר, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת בנתינה זו, וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בְּאָדָם חָשׁוּב, שאינו מקבל מתנות מכל אדם, דִּבְהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְקַבֵּל מַתָּנָה מִינַּהּ – שבאותה הנאה שיש לה מכך שהוא התרצה לקבל ממנה מתנה, קָא מִקַּנְיָא נַפְשָׁהּ – הרי היא מקנה לו את עצמה, והרי זה כאילו היא קיבלה ממנו הנאה. (אָמַר רָבָא וְכֵן לְעִנְיַן מָמוֹנָא):
מביאה הגמרא מעשה בענין קידושין בשוה כסף: הַהוּא גַבְרָא דְּקַדִּישׁ בְּשִׁירָאֵי – מעשה באדם שקידש אשה בבגד משי יקר, רַבָּה אָמַר, לֹא צְרִיכֵי שׁוּמָא – אין צורך לשום את ערכו המדוייק של הבגד, אלא הרי היא מקודשת ודאי, כיון שהבגד שוה יותר מפרוטה. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, צְרִיכֵי שׁוּמָא – יש צורך לשום את הבגד ולדעת את ערכו. ומבארת הגמרא את הנידון, אִי אָמַר לָהּ בְּכָל דְּהוּ – אם אמר המקדש לאשה שתתקדש לו אפילו בשווי כל שהוא, והתרצתה לכך האשה, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא [פְּלִיגֵי דְּלֹא] צְרִיכֵי שׁוּמָא – אין מחלוקת בדבר כלל, ולדברי הכל אין צורך לשום את הבגד, שהרי ודאי שוה הוא יותר מפרוטה, ואשה מתקדשת אפילו בשוה פרוטה. וְאִי אָמַר לָהּ בְּחַמְשִׁין – ואם אמר המקדש לאשה שתתקדש לו בבגד זה השוה חמישים זוז, וְלֹא שָׁווּ חַמְשִׁין – ואין אותו בגד שוה חמישים, לדברי הכל אינה מקודשת, דהָא לֹא שָׁווּ חַמְשִׁין – שהרי אין הבגד שוה חמישים. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא באופן דְּאָמַר לָהּ בְּחַמְשִׁין – שאמר לה שתתקדש לו בבגד זה השוה חמישים זוז, וְשָׁווּ חַמְשִׁין – ובאמת שוה הבגד חמישים זוז, רַבָּה אָמַר, לֹא צְרִיכֵי שׁוּמָא – אין צורך לחזור ולשום את הבגד, דְּהָא שָׁווּ חַמְשִׁין – שהרי ידוע לנו שהוא שוה חמישים, וחלו הקידושין. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, צְרִיכֵי שׁוּמָא – יש צורך לשום את הבגד, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּאִיתְּתָא לֹא בְּקִיאָה בְּשׁוּמָא – מאחר ואין האשה בקיאה בשומת הדברים, ואינה יודעת בבירור את שוויים, לֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ – אין דעתה סומכת על מה שאמר לה המקדש, ויש צורך לשום את הבגד על ידי בני אדם הבקיאים בכך, כדי שתדע שאכן שוווי הבגד הוא חמישים, ותתרצה בקידושין.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְהִלְכְתָא, שִׁירָאֵי לֹא צְרִיכֵי שׁוּמָא – אין צורך לשום את הבגדים כדי לדעת את שוויים, אלא הקידושין חלים מיד, מאחר ושוויים האמיתי הוא כפי שאמר לה.
הגמרא דנה כעת באדם שאמר לאשה שתתקדש לו בסכום כסף מסוים, ונתן לה סכום אחר: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, האומר לאשה, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה, והיינו במאה דינרים, וְנָתַן לָהּ רק דִּינָר אחד, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת באותו דינר, וְיַשְׁלִים לתת לה עוד תשעים ותשע דינרים, כדי לקיים את דבריו. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שהיא מקודשת מיד, ולא רק אחרי שיתן לה את כל מאה הדינרים, דְּכֵיוָן דְּאָמַר לָהּ 'מָנֶה', וְיָהִיב [-ונתן] לָהּ רק דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ עַל מְנָת דָּמֵי – הרי הוא נחשב כמי שאומר לאשה 'התקדשי לי בדינר, על מנת שאתן לך מאה דינרים', וְאָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הָאוֹמֵר לשון 'עַל מְנָת', כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמִי – הרי הוא נחשב כמי שאומר שיחול הדבר כבר מעכשיו, ואף כאן הרי זה כאילו אמר לה שתתקדש לו מעכשיו, בתנאי שיתן לה מאה דינרים, ובאופן זה אין קיום התנאי מעכב את חלות הקידושין, אלא הקידושין חלים מיד עם נתינת הדינר, ויכול להשלים את תנאו אפילו לאחר זמן. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק הֵיכָא – באופן דְּאָמַר לָהּ שיתן לה 'מָנֶה' סְתָם, אֲבָל אִם אָמַר לָהּ התקדשי לי במָנֶה זֶה שבידו, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ – סופר ונותן לה דינר אחרי דינר מתוך המנה שבידו, וְרָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ של כל אחד מהם לחזור בו ולא יחולו הקידושין, כיון שבאופן זה היתה כוונתם שיחולו הקידושין רק עם סיום נתינת המנה, וכל זמן שלא סיים למנות ולתת לה את כל הדינרים, לא חלו עדיין הקידושין.
