שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ב הלכות י-יא), אדם האומר לאשה, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה זוֹ, וְנִמְצָא שנתן לה מָנֶה חָסֵר דִּינָר אֶחָד, אוֹ שהיה אחד הדינרים דִּינָר נְחֹשֶׁת, במקום דינר של כסף, הרי זו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שהרי התרצתה להתקדש במנה שלם, ונמצא שלא קיבלתו. אך אם נתן לה את כל המנה, אלא שהָיָה בּוֹ דִּינָר רַע, והיינו דינר שאין אנשים מתרצים כל כך לקבלו, אך מצד עצמו הוא מטבע כשר, הרי היא מקודשת, ויַחֲלִיף לה את הדינר הרע בדינר טוב, כיון שלאשה קשה יותר למצוא מי שיקבל ממנה דינר שכזה, שאינו מתקבל אלא בדוחק, ואינה מתרצה בו כל כך, והרי זה כאילו קידשה בתנאי שיחליף לה לאחר זמן, וחלים הקידושין מעתה, ובתנאי שיחליף אפילו לאחר זמן [ויש מהראשונים האומרים שאפילו אם לא החליף לה, מכל מקום חלו הקידושין].
הָיָה מוֹנֶה את מאה הדינרים שאמר שיתן לה, וּמַשְׁלִיך לְתוֹךְ יָדָהּ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתַּחֲזֹר בָּהּ עַד שָׁעָה שֶׁיִּגְמֹר למנות את כל מאת הדינרים.
זֶה אוֹמֵר בְּמָנֶה – האיש אומר שיקדשנה במאה זוז, וְזֶה אוֹמֵר בְּמָאתַיִם – האשה רוצה שיקדשנה במאתים זוז, וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזֶה לְבֵיתוֹ ולא הסכימו ביניהם על סכום הקידושין, וְאַחַר כָּךָ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה להתקדש, וְקִדְּשׁוּ, ונתן לה דינר ככסף קידושין, ועליו להשלים מדין תנאי את הסכום שהתחייב עליו, אך אין הסכמה ביניהם על הסכום שעליו לתת כדי לקיים את התנאי, הדבר תלוי, אִם הָאִישׁ הוא זה שתָּבַע אֶת הָאִשָּׁה להתקדש, הרי זו ראיה שהתרצה לדבריה, ויַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, ועליו לתת לה מאתים. וְאִם הָאִשָּׁה היא שתָּבְעָה אֶת הָאִישׁ שיקדשנה, הרי זו ראיה שהתרצתה למה שאמר שיתן לה, ויַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ, שיתן לה מנה אחד בלבד.
וְכֵן הַמּוֹכֵר [-הרוצה למכור] חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ, זֶה אוֹמֵר בְּמָנֶה וְזֶה אוֹמֵר בְּמָאתַיִם, וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזֶה לְבֵיתוֹ ללא הסכמה על סכום המקח, וְאַחַר כָּךָ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה, והתרצו לקיים את המקח, ועשה הלוקח מעשה קנין בחפץ, כגון משיכה, אך עדיין לא שילם את המעות, וכל אחד מהם טוען שצריך המקח להתקיים בסכום המעות שאמר, הדבר תלוי, אִם הַלּוֹקֵחַ הוא שתָּבַע אֶת הַמּוֹכֵר לקיים את המקח, יַּעֲשׂוּ דִּבְרֵי הַמּוֹכֵר. וְאִם הַמּוֹכֵר הוא שתָּבַע אֶת הַלּוֹקֵחַ לקיים את המקח, יַּעֲשׂוּ דִּבְרֵי הַלּוֹקֵחַ.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לָהּ האדם לאשה, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה, אך לא נתן לה מיד את אותו מנה, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם – על אותם מעות, אֵינָהּ מֻקְדֶּשֶׁת, והטעם לכך, כיון שמָנֶה אֵין כָּאן – לא נתן לה את המנה עצמו שהתחייב לה, מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן – אף המשכון אינו יכול לקדשה, שהרי לא נתן לה את המשכון במתנה לשם קידושין, אלא רק כדי להבטיח בכך שיתן לה את המנה, וכיון שלא נתנו לה עדיין, אינה מקודשת.
מבארת הגמרא שאין להקשות על דינו של רב נחמן, וְהָא דְּתַנְיָא – ומה ששנינו בברייתא שאם קִדְּשָׁהּ בְּמַשְׁכּוֹן הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, אין הכוונה שנתן לה משכון במקום מעות הקידושין שהתחייב לה, אלא בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים, שהלוה ממון לאחרים ונתנו לו משכון על ההלואה, וקידש אותה באותו חוב של אחרים, ונתן לה את המשכון שקיבל על אותו חוב, לשם קידושין. וְהטעם שהיא מתקדשת בכך הוא כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה את המַשְׁכּוֹן שניתן לו על ידי הלוה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יג), 'הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה', ואִם תאמר שהמלוה אֵינוֹ קוֹנֶה את המשכון, צְדָקָה מִנַּיִן, והרי לשון 'צדקה' שייך במי שנותן ממון משלו לאחרים, מִכָּאן יש ללמוד לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, וכיון שכך, כשמקדש אותה בחוב שיש לו על אחרים, ונותן לה את המשכון הקנוי לו תמורת אותו חוב, הרי היא מקודשת.
