מסכת זו עוסקת ברובה בעניני קדושין ויוחסין, אמנם בפרק הראשון הובאו גם דיני קניית עבדים כנעניים, ודיני קנינים נוספים, במטלטלין ובקרקעות.
משנה
הָאִשָּׁה נִקְנֵית – מתקדשת לבעלה בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים שונות, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ – יוצאת מרשות בעלה, ומותרת להנשא לאדם אחר, בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים. ומבארת המשנה, האשה נִקְנֵית לבעלה, בְּכֶסֶף שנותן לה לשם קדושין, בִּשְׁטָר קדושין, וּבְבִיאָה.
מבארת המשנה מהו שיעור כסף הקדושין: בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר, וּבְשָׁוֶה דִּינָר, אך בפחות מכך אינה מתקדשת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה, וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה, ומוסיפה המשנה ומבארת לדעת בית הלל, וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִיסָר הָאִיטַלְקִי.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ, להיות מותרת להנשא לכל אדם, בְּגֵט שכותב ונותן לה הבעל, וּבְמִיתַת הַבַּעַל.
וְהַיְּבָמָה, שמת בעלה ללא ילדים, ואף על פי שמת בעלה אסור לה להנשא לאדם זר, אלא רק לאחד מאחי המת, נִקְנֵית ליבם בְּבִיאָה בלבד, ולאחר היבום דינה כאשתו של היבם לכל דבר וענין, ויוצאת מרשותו בגט או במיתתו. וְקודם היבום קוֹנָה אֶת עַצְמָהּ להיות מותרת להנשא למי שתרצה, ללא יבום, בַּחֲלִיצָה, שחולצת את נעלו של היבם ועושה את סדר הדברים הכתובים בפרשה זו, וּבְמִיתַת הַיָּבָם, ואם חלצה או שמת היבם, מותרת היא להנשא למי שתרצה.
גמרא
שנינו במשנה 'האשה נקנית בשלשה דרכים'. מקשה הגמרא, כיון שהאיש הוא העושה כל אחד משלשת הקנינים הללו, וְנִיתְנֵי – היה למשנה לכתוב לשון 'הָאִישׁ קוֹנֶה', ומדוע כתבה המשנה לשון זו לגבי האשה, שהיא 'נקנית'. מתרצת הגמרא, אִי תָּנָא – אם היתה המשנה שונה לשון 'הָאִישׁ קוֹנֶה', הֲוָה אָמֵינָא – הייתי יכול לטעות ולומר שהאיש קונה אותה אֲפִלּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ, בדומה לשאר הקנינים שאינם צריכים את דעת הדבר הנקנה, לכך תָּנָא – שנתה המשנה לשון 'הָאִשָּׁה נִקְנֵית', ללמד שרק מִדַּעְתָּהּ, אִין – אכן יכול האיש לקדשה, אבל בְּעַל כָּרְחָהּ, לֹא – אינו יכול לקדשה.
מבררת הגמרא, מִנְיָינָא דְרֵישָׁא לְמַעוֹטֵי מַאי – מכך שכתבה המשנה בתחילת דבריה את מנין הקנינים, שהם 'שלשה', ולא כתבה רק את שמות הקנינים, משמע שבאה בכך למעט קנינים אחרים שהיה ניתן לומר שהם מועילים בקידושין, וחידשה המשנה שאים מועילים, מה הם אותם קנינים. ומבארת, לְמַעוֹטֵי – באה המשנה למעט קנין חֲלִיפִין, וזהו קנין שבו אין האדם נותן כסף בשווי החפץ הנקנה, אלא מחליף חפץ תמורת חפץ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא – והיית עשוי להעלות בדעתך ולומר, הוֹאִיל וְגַמִירְנָא – כיון שאנו לומדים את קנין הכסף בקידושי אשה בגזירה שוה 'קִיחָה' 'קִיחָה' מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן, כלומר, כתבה התורה לגבי קידושי אשה לשון 'קיחה', שנאמר (דברים כב יג) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', וכן לגבי קניית שדה עפרון נאמרה לשון 'קיחה', שאמר אברהם אבינו (בראשית כג יג) 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי', ומכך למדו שכשם שקניית שדה עפרון היתה בכסף, כך אשה נקנית בכסף, אם כן היה ניתן להמשיך וללמוד בדרך זו גם קנין חליפין, ולומר, מַה [-כשם ש]שָּׂדֶה נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין, אַף אִשָּׁה נַמֵּי מִקַּנְיָא בַּחֲלִיפִין – כך גם אשה נקנית בחליפין, קָמַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה בכך שאמרה 'שלשה', ומשמע דוקא שלשה ולא יותר, דְּלֹא – שאין אשה נקנית בחליפין.
מקשה הגמרא, וְאֵימָא הָכִי נַמִּי – שמא נאמר שבאמת אשה נקנית גם בחליפין, ומנין למשנה למעט אשה מקנין חליפין. מתרצת הגמרא, חֲלִיפִין אִיתַנְהוּ – קנין חליפין שייך גם בִּכלי שהוא פָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, שניתן להחליף כלי בכלי גם אם אין בו שוה פרוטה, וְאילו אִשָּׁה, בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה לֹא מִקַּנְיָא נַפְשָׁהּ – אינה מקנה את עצמה בפחות משוה פרוטה, כיון שגנאי הוא לה, ולכן התבטל כל קנין חליפין באשה, ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה.
